מאת: ד״ר רות שידלו – פסיכולוגית קלינית מומחית
הסופר דונלד ברטלמה אמר פעם, בהקשר של כתיבה, שהסוף הינו חמקמק, האמצע פשוט לא בנמצא, ״והכי קשה, להתחיל, להתחיל.״
התחלה חדשה פרושה שנוי והחלפת הילוך.
השנה החדשה היא הזדמנות לעשות משהו אותו רצינו זה זמן רב, אם לגבי עצמנו או בנסיבות החיים שלנו, אך המתנו לרגע המתאים.
אך האם יש רגע כזה?
יתכן שהשנוי המיוחל ידרוש שנצא לזמן מה מהאיזור הבטוח שלנו.
קל יותר לעשות זאת כשאנו יודעים כי ניתן לחזור לאותה תחושת בטחון שהמוכר מעניק לנו.
קל יותר כשאנו לא לבד וניתן לתכנן עם מישהו ׳שיהיה שם׳ איתנו.
האם אתם מוכנים?
אנו מתקרבים לשנה חדשה. האם תוכלו להרשות לעצמכם להיות סקרנים לגבי עצמכם, יתכן לגבי תכונה או הרגל המאפיינים אתכם, כמו הנטייה לקבל רגליים קרות מהר מדי או להיות מדי אופטימיים, אולי לדחות או להימנע מדברים שאתם חפצים לעשות?
דעו שלמרות שזה מפתה לרצות לשנות את האדם האחר, זה בלתי אפשרי.
עלינו לקבל את האחר כפי שהוא ולבדוק אם וכיצד ניתן להתאים בין השניים: אם בעבודה, בבית, חברתית, רומנטית. במקרה הטוב נוכל ׳רק׳ לשנות את היחסים שביננו, וגם זה דבר לא קל.
האב טיפוס של התחלה הינו כאשר העובר עוזב את מוכרות רחם אימו ונוחת בעולם שונה לחלוטין. הוא מחפש נואשות לזהות משהו מוכר בעולם חדש זה אשר יעניק לו תחושה של המשכיות עם מה שמכיר, כמו הקול של אימו, או פעימות ליבה. הוא נאחז במוכר בנסיונו לחוש בטחון. לפי ד״ר רוני סולן בסיפרה ׳חידת הילדות׳, מהרגע בו אנו נולדים אנו שומרים על המוכר לנו (בתוכנו או אצל הזולת), ונוטים לחוש מאוימים על ידי השונה והזר.
בדומה למערכת החיסונית הביולוגית, המגינה בפני הזר, מסבירה ד״ר סולן, התינוק נולד עם מערכת חיסונית לשמירה על תחושת מוכרות העצמי ,מה שהיא מכנה ׳הנרקיסיזם הבריא׳.
בעזרת חוויות משותפות עם דמות קרובה, הוא מתחיל להתחסן רגשית בפני פלישתן של תחושות לא מוכרות של זרות. ההורה יכול להוות גשר בין המוכר והלא מוכר, ולתווך כך שהתינוק/ילד יוכל להתיידד עם אספקטים של הלא מוכר ולזכור אותם בזכרון החיסוני שלו. בפעם הבאה שיפגוש אותם, יזכור גם את החוויות המשותפות עם ההורה הרגוע מול מה שהיה זר עבור התינוק. ד״ר סולן נותנת דוגמא כיצד תינוק לומד להתמודד עם ברקים ורעמים, כשהאמא שלו נוטלת אותו בזרועותיה, נעמדת ליד החלון ושרה לו מנגינה מוכרת לו. בין הבזק הברק והרעם, היא אומרת לו בצורה רגועה, ״בום-בום, הרעם עושה בום בום.״ בפעם הבאה, אולי הילד ימלמל ״בום בום״, כאשר זיכרון זה מהדהד עם הרעם הנוכחי, והרעם יהיה פחות אימתני.
כשרוכש מספיק בטחון דרך מערכת ההתקשרות שלו עם האנשים החשובים בחייו—התינוק/ילד מצליח לזהות ואחר כך להתידד עם המוכר שבזר.
למרות הדמיון או המשותף בין הורה-ילד, מטבע הדברים קיים גם שוני.
תהליך האבחנה בין ׳עצמי׳ ו-׳לא-עצמי׳. כולל את ההבדלה בין הצרכים והתשוקות שלי לבין אילו של הזולת. נפרדות זו היא חלק בלתי נפרד מיחד, היא מולדת, אך ברגעי אינטימיות מתקיים גם טשטוש גבולות רגעי בין תינוק לאם. כבר בעודנו ברחם ולאחר מכן במהלך החיים, לכל אחד מאיתנו הקצב האישי שלו (או שלה) המושפע מריתמוסים ביולוגיים, כמו כן, אנו מאופיינים על ידי רגישויות ייחודיות, העדפות, נטיות ואף מזג.
כהורים רצוי שנזהה, לעתים נהיה סובלניים, ותמיד נכבד שוני זה. הדבר יאפשר לנו לאהוב את הילד שלנו כפי שהוא, לעשות תיקוף (ולידציה) של ילדינו ושל מי שהם. הדבר חשוב במיוחד בהתפתחות המוקדמת, עם התהוות האישיות בשנים הראשונים, אך גם בהמשך, עם כל השותפים לנו לאורך כל החיים.
כשקיימת קבלה של האחר כמות שהוא, אין צורך לאמץ דמות (פרסונה) מלאכותית על מנת לקבל אהבה. ניתן לשמוח ולחגוג את השונות של ילדנו.
אנשים רבים נהיים חרדים כאשר פוגשים את האחר (ה-׳לא-עצמי׳), במיוחד כאשר אינם חשים מספיק בטחון. חרדה זו, של הלא מוכר האחר, עומדת במוקד הפחד מפני הזר ומאחורי הגזענות הסובבת אותנו. רבים מתקשים לכבד אנשים השייכים לקבוצה אחרת— אטנית, דתית, של תרבות או תת-תרבות אחרת.
מאידך, אחרים מצליחים להינות ואף חוגגים את עצם קיום השונות ביניהם: ין וינג, זכר ונקבה, גבריות ונשיות, תכונות אופי כמו זהיר ונועז, מוטרד או חסר דאגה.
זוגות רבים משלימים אחד את השני בדרכים אלו, אך לעתים, מניחים שבן או בת הזוג כמהם במה שאוהב או שונא, צריך, רוצה, חולם.
הזוגיות היא אומנות, אומרת ד״ר סולן, והיא דורשת טיפוח מתמיד על ידי שני שותפים.
אולי תוכלו להתחיל את השנה החדשה בכך שתפתחו את יכולתכם להתיידד עם השונות של האחר—כפי שבאה לידי בטוי בילדיך, הוריך, משפחה, חברים, ואף מעגלים רחבים יותר. על מנת להצליח בכך, רצוי שתהיו מסוגלים לקבל ולאהוב את עצמכם כמו שאתם—כולל תחושות פחות מוכרות—ואף לגלות חמלה כלפי עצמכם, כולל גירסאות קודמות של העצמי, כשהייתם רק ילדים.
