את הדברים הבאים התכוונו לכתוב בהקשר של חג הפורים. אך המציאות יודעת להפתיע, ועד מהרה התברר שמסכות הפנים ילוו אותנו עוד זמן רב.
עתה עם פרוץ מחלת הקורונה, מסכת הפנים מקושרת אצל מרביתנו באופן אוטומטי עם השאיפה לחוש הגנה וביטחון. אינספור אנשי מקצוע כבר הסבירו לא אחת שהמסכה לא באמת יעילה בהגנה על הבריאים, ועם זאת חלקנו עדיין מעדיפים לחבוש אותה.
בימים של תחושת סכנה קיומית, יש תחושה שצריך לשים מסכה מוחשית כהגנה, מעין נסיגה או הסתגרות מפני העולם החיצון. ובכן, דווקא מתוך ההמולה, עלו בנו הרהורים שחשבנו לשתף אתכם בהם – על המסכות היומיומיות שכולנו עוטים על עצמנו מבלי לתת על כך את הדעת, מסכות שמעניקות לנו תחושת הגנה, למרות שאין להן "תקן N95" והן לא נמכרות בבתי הפארמה.
על פי אנשי רוח ופסיכואנליטיקאים מרכזיים אשר זכו לתהודה בעולם, אנו עוטים על עצמנו סוג של מסכה. האם אנו עושים זאת ביודעין? המסכות היומיומיות שאנו מאמצים לנו נוגעים בשאלה החשובה, מהי זהות, אותה זהות ייחודית שחשובה לכל אחד ואחת מאיתנו. כיצד אם כן נגלה את זהותנו, שהתחבאה לה היטב לאורך השנים? איזה מסכות יש לנו בפני עצמנו?
הראשון שנביא בהקשר זה הוא אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. פרויד העלה למרכז הבמה את הלא מודע. הלא מודע הוא מושג שטבע כמקום שבו נמצאים דחפים, יצרים ופחדים עמוקים. אנחנו נחשפים אליו במקרה, באמצעות חלומות למשל, אבל לרוב אין לנו גישה אליו. עם זאת, הלא מודע הוא משמעותי ממש כמו החלקים שאנחנו כן מכירים בעצמנו. הוא משפיע, למשל, על הסימפטומים הגופניים שלנו, המגלמים בתוכם מידע חשוב שכדאי להקשיב לו ואף לפענח לפי הצורך. פרויד טיפל בתופעת ההיסטריה, תופעה שבמסגרתה המטופלים (בתקופתו היה מדובר בעיקר במטופלות) סבלו ממיני מכאובים ושיתוקים שלא ניתן היה להסביר. פרויד טען שסימפטומים אלה קשורים לרגשות, מחשבות ומשאלות מודחקות, לרוב מחשבות על מיניות אסורה. הוא סבר שכל בני האדם מסתובבים עם מסכה, אבל לשיטתו הם אפילו לא מודעים שיש להם כזו.
גם ממשיכי דרכו של פרויד עסקו רבות בשאלת הזהות. אחד מהם הוא דונלד ויניקוט שהיה רופא ילדים לפני שהוכשר כפסיכואנליטיקאי. ויניקוט טיפל בילדים רבים, ודיבר על הסביבה המיטבית אותה הם אמורים לקבל. בחודשים הראשונים לחיים, כך טען, האם אמורה להיות קשובה לתינוק, חשה יחידה אחת עמו, ושואפת לספק לו כל מה שהוא צריך. לאחר מכן, כשהתינוק גדל והופך לפעוט ולילד קטן, ניתן להשלים עם סיפוק צרכיו באופן חלקי, וכך לחשוף אותו בהדרגה לתסכולים – שהרי התסכולים הם בלתי נמנעים וחלק בלתי נפרד מהחיים. גם ברגעים אלו, חשוב שהאם תמשיך להיות מכוונת וקשובה לילדיה. ויניקוט טבע מושג של "תסכול אופטימלי," אותו הילד מסוגל לשאת, ויתפתח בזכותו. ויניקוט מדבר על כך שההורה צריך להיות "טוב מספיק" [good enough], כלומר לא טוב מדי ולא פחות מדי. בתקופתו של ויניקוט היה מקובל שהאם היא זו שמטפלת בתינוק, אך כיום ברור שהכוונה היא לדמות המטפלת העיקרית, אם או אב.
האם יש ילדים שזוכים לחוות ילדות שכזו? ילדות טובה דיה? היינו רוצים לחשוב שכן. יחד עם זאת, על פי גישתו של ויניקוט, כל ילד נאלץ לעתים להתאים את מצב רוחו והתנהגותו אל הוריו, ובכך למעשה לוותר על עצמו ועל היוזמה האותנטית והספונטנית שלו. למשל, הוא מבחין בכך שהוריו מוטרדים או מדוכאים, ומשנה את מצב רוחו בהתאם, גם אם באופן לא מודע. לפי ויניקוט בנסיבות אלה צומח מה שהוא כינה "עצמי כוזב". עצמי שאינו מתנהל באופן אותנטי בעולם, אלא תגובתי למצבים של אחרים סביבו. לדעת ויניקוט העצמי הכוזב קיים אצל כולנו ומאפשר הסתגלות חברתית טובה, כל עוד נשמר הקשר עם האני האותנטי. עם זאת ישנם אנשים בהם ה"עצמי הכוזב" כל כך מועצם עד שהוא משתיק או אף משתק את העצמי האמיתי. "העצמי האמיתי" נמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו, השאלה היא, עד כמה יש לו מקום להתבטא ולהתגלות, כמה עמוק הוא חבוי.
בין הגישות הטיפוליות קיים הבדל משמעותי באופן שבו המטפלים תופסים את המסכות שהם עוטים על עצמם בסיטואציה הטיפולית. לפי הגישות המסורתיות המטפל/ת שואף/ת לעטות מסכה של ניטרליות, כך שהמטופל/ת יוכל להשליך את החלקים הפנימיים שלו/ה, וזהות המטפל/ת שולית. בעשרות השנים האחרונות התפתחו גישות התייחסותיות, לפיהן הקשר הסובייקטיבי בין המטפל/ת לבין המטופל/ת הוא חלק מהותי בטיפול. המטפלת מביאה את עצמה כאדם לחדר הטיפולים ולעיתים משתפת איך היא חווה את התכנים שהמטופלת מביאה לחדר, מה היא מרגישה ביחס לתקשורת שנוצרה ביניהן. לפי הגישה הזו חשיפת המטפלת מסייעת למטופל/ת להבין ולהבחין מהיחסים בחדר הטיפול מה עשוי להתרחש ביחסים בתחומי חיים אחרים.
לפי הגישה הזאת, אין למטופל/ת עצמי אמיתי אחד שצריך לחשוף או לגלות, כיוון שבכל מערכת יחסים אנחנו באים לידי ביטוי בצורה שונה, כולל במערכת יחסים טיפולית. מטפלים בגישה זו ידברו על ריבוי של "אניים" כאשר אין אני אחד שהינו "אמיתי", כולם אמיתיים. עם זאת, גם על פי גישה זו, ולמרות ההבדלים בין מערכות יחסים שונות, התנהגות אותנטית וספונטנית בקשר אחד, כמו למשל הקשר הטיפולי, יכולה להעצים התנהגות אותנטית וספונטנית בקשרים נוספים מחוץ לחדר הטיפולים.
האם אתם מרגישים שיש צדדים בעצמכם שאינכם מכירים? האם אתם מתנהגים לפעמים באופן לא אותנטי? נראה שבתקופה זו כולנו עוטים מסכה נוספת כדי להגן על עצמנו או כדי לשפר או להכיל את מצב רוחם של הסובבים אותנו. ראו את שפע הבדיחות וההומור השחור סביב המחלה.
האם אתם מבקשים לדעת מי אתם בתוך קשר? יתכן שתוכלו לנצל את השקט שנכפה עלינו מכורח המציאות כדי להכיר יותר את עצמכם. אתם מוזמנים לבדוק ולהסתכל מתי אתם אוהבים ומרוצים יותר מעצמכם. האם זה כאשר הצלחתם לבטא את עצמכם באופן אותנטי והרגשתם בנוח להוריד מסכה? ניתן לשים לב באיזה מצבים אנו מרגישים אמיתיים יותר ובאיזה פחות, כדי לדעת מהם היחסים שבהם אנו מרגישים שאנו באים יותר לידי ביטוי. אלו כנראה היחסים שיהיו יותר משמעותיים, יחסים שבהם מרגישים שמתקבלים ללא תנאים.
שימו לב שגם בימים כתיקונם אנחנו רגילים לעטות על עצמנו מסכות הגנה כשאנחנו בחוץ, ואילו בבית אנחנו מרשים לעצמנו להיות פחות "נכונים". כך למשל ילד שמתאמץ להיות במיטבו בבית הספר או עם חברים, ירשה לעצמו להתנהג פחות "נכון" בבית, כאשר יש לו קשר בטוח עם ההורים. אנחנו רוצים לאפשר לנו ולקרובינו את המרחב שבו נרגיש שאנחנו יכולים להיות כמעט בלי מסכות. עם זאת אנחנו גם צריכים להכיר בכך שלכל אחד יש יותר ממסכה אחת, וזו פנטזיה לחשוב שאפשר להיות לגמרי בלי, וגם את זה חשוב לאפשר. דהיינו, ניתן לראות במנגנוני ההתמודדות השונים שיצרנו לעצמנו מסכות שאנחנו עוטים על עצמנו, וחשוב שנהיה שלמים עם עצמנו, בין אם אנחנו זקוקים להם יותר או פחות.
