יום הזעם הנשי

יום הזעם הנשי

תוכן עניינים

"לרגע לא הייתי המטפל שלה אלא דמות גברית גנרית, לבד מולה בזירה. היא הייתה צריכה לחבוט, והיא חבטה". המונולוג של רוית* שהתפרץ בחדר הטיפול, הביא עמו כמה הרהורים לגבי "חגים שהמציאו גברים", פגיעות-היתר של נשים מבחינה פסיכולוגית וגם תובנה אחת מ"הקוסם מארץ עוץ"

מאת ארז נער, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, חבר "טנא"

"יום האם, יום המשפחה, יום האישה הבינלאומי, ט"ו באב, ולנטיין – זה הכול חארטה, אתה מבין? זה הכול המצאות שלכם שבאות לעשות עלינו סיבוב".

המונולוג שפרץ מפיה של רוית (שם בדוי), כמעט ללא אזהרה, הצליח להפתיע אותי. גם במרירות שבו, גם בבהירות שלו. זו הייתה הפגישה השלישית שלנו. בראשונות היא הייתה דווקא עצורה, לפחות ביחס לסערה הפנימית שזיהיתי שמתחוללת בנפשה. ועכשיו, המילים נבעו ממנה בשצף של תסכול שהיתרגם לעוצמה מילולית מרשימה. מנהלת בחברת הייטק, אם לשלושה, נושקת לארבעים, עם זוגיות אנמית ותחושת שחיקה מתמשכת. לרגע לא הייתי המטפל שלה, אלא דמות גברית גנרית, לבד מולה בזירה. היא הייתה צריכה לחבוט, והיא חבטה.

"בערב הוא הגיע עם איזה סבון וקרם לחות ארוזים יפה, ולמה? בגלל סיפור דפוק של קדוש נוצרי, שהפך פה לחג של סוחרים באהבה. חצי שעה אחרי זה, כשקילחתי את הקטנה וביקשתי ממנו שישגיח שהבטטות לא נשרפות בתנור, הוא המהם ש'לא מבין בזה' ולא הזיז את התחת שלו מהספה מול הטלוויזיה. אתה מבין? הכול הצגה. למה? כי צריך. ומה יש באמת, מאחורי זה? כלום. זה הכול משחק, והמשחק הזה מגעיל אותי".

הכי רחוק מסטנד-אפ

היא לקחה רגע אוויר, אמרה שמתה לסיגריה, והמשיכה במניפסט הנשי שלה, מהחזקים ששמעתי ממטופלת.

"תקשיב, את כל הימים האלה המצאתם כדי עאלק-לפצות אותנו, הנשים, על היום-יום המטורף שלנו לאורך השנה כולה. שנה אחר שנה, חיים שלמים של ניהול בית ומשפחה, דאגה לילדים, לבעל, לאימא שלו, לקניות, להחלטות החשובות, למי יודע מי עוד, וכל זה במקביל לעבודה ולימודים וקריירה, ותוך מלחמה אינסופית על המושג הזה שנקרא זמן. כן, אלו הם ימים יפים בלוח השנה, שאתם הגברים המצאתם כדי שתהיה לכם הזדמנות להביא לנו פרחים בלי שנחשוד שאתם מרגישים אשמים במשהו, ולשכנע את עצמכם שאתם מה זה רומנטיים ומתחשבים ובסדר. אז אני מכריזה על עוד יום ביומן: יום הזעם הנשי. יום העצבים המרוטים הבינלאומי. יום האם המתחרעת על העולם. טו באב? טו בּפּנים של האב, ועוד טפו בפרצוף של העולם. ושיזדיין ולנטיין, הוא בכלל היה אנטישמי".

אם זה לא היה עצוב, ואמיתי, ובחדר הטיפול, הייתי יכול לסווג את הטקסט הזה כסטנד-אפ לא רע בכלל. אבל זה היה הכי רחוק מכך. הזעקה של רוית הדהדה מקיר לקיר. המונולוג שלה היה נקודת מפנה בטיפול שלנו: מאז, משהו נפתח בה. אני לא חסיד גדול של גישת הפסיכולוג השותק, אבל באותו טיפול הבנתי שאני כאן כדי להקשיב, להכיל, ולאפשר לה לפרוק את אנרגיות הכעס והתסכול, שהצטברו במשך זמן כה רב. היכולת, להמיר אותן לתובנות חדשות ולתעל אותן למקור של צמיחה אישית, כבר תבוא מאליה בהמשך.

יש "פסיכולוגיה נשית"?

המפגשים שלי עם רוית חידדו אצלי את השאלה, האם יש דבר כזה "פסיכולוגיה נשית" והאם יש משמעות בטיפול נפשי ייחודי לנשים. לא חייבים לסיים לימודי מגדר כדי לדעת שנשים שונות מגברים במובנים רבים, ובכלל זה גם במצוקות ובקונפליקטים שהן חוות. אפשר להרחיב רבות על המקור התורשתי להבדלים הפסיכולוגיים בין גברים לנשים, ועל האופן שבו הסביבה מעצבת את ההבדלים הללו. ועם זאת, למרות שהפרעות מסוימות שכיחות יותר בקרב נשים, אין ודאות מוחלטת שהן מתפתחות בהכרח כתוצאה ממצבן החברתי ומתפקידיהן ה"מסורתיים" של נערות ונשים. אז האם נשים פגיעות יותר מבחינה פסיכולוגית בהשוואה לגברים, ואם כן, מדוע?

ג'סיקה בנג'מין וננסי צ'ודורו, שתי פסיכואנליטיקאיות שעוסקות במגדר, ניסו להסביר כיצד שונה ההתפתחות של בנים מזו של בנות, וכיצד משפיעים הבדלים אלו על התפתחות האישיות ועל הדימוי העצמי של נשים וגברים. לדברי בנג'מין, כמעט בכל מקום בעולם נשים היו ועודן המטפלות העיקריות בילדים קטנים, ואלו מזדהים בתחילה עם האדם האהוב הראשון המטפל בהם  – לרוב האם (או המטפלת). לדעת בנג'מין, לבנים יש צורך חזק יותר לבטל את ההזדהות הזו ולהפריד את עצמם מהדמות המטפלת הנשית, מכיוון שהם לא יכולים לגדול ולהיות "כמו אימא". לכן, כדי לפתח זהות גברית, בהתפתחות של בנים יהיו מודגשים יותר מאפיינים של אינדיבידואליות – נפרדות, עצמאות וגבולות. לבּנות, לעומת זאת, אין קושי להמשיך בהזדהות הטבעית עם האם כדי לפתח זהות נשית, ולכן, אצלן יהיו מודגשות יותר התכונות הנחשבות "נשיות" – שיתוף, חיבור, תלות ותקשורת.

הכול מתחיל בילדוּת

צ'ודורו טוענת, שגם לאימהות יש הזדהות חזקה יותר עם בנותיהן, ולכן הן דוחפות את הבנים לעצמאות ומעודדות אותם "לעוף מהקן", בעוד שמהבנות קשה להן יותר להיפרד. לכן, סביר שבנים יפתחו אינדיבידואליות ועצמאות, לעומת בנות שיחששו מנפרדות המנוגדת לרצון אימן. בנות יתקשו לפתח אסרטיביות וירצו להמשיך את החיבור עם האם על ידי נטייה לציות ולביטול עצמי. לפיכך, הן יתקשו להכיר בצרכים שלהן, להתייחס אליהם ולהשמיע את קולן.

למרבה הצער, בחברה המערבית "הרציונלית", תכונות שנחשבות גבריות כגון עצמאות, אינדיבידואליות, אקטיביות ואסרטיביות, זוכות להערכה רבה יותר בהשוואה לתכונות שנחשבות נשיות כגון אכפתיות, התחשבות, שייכות ותקשורת. לכן, הדימוי העצמי של נשים רבות מושפע מחוסר הערכה תרבותי כלפי מאפיינים נשיים. מכך ניתן להסיק שנשים רבות יתקשו להכיר בערכן, להתייחס לצרכים האמיתיים שלהן ולבטא עצמן במלואן במשפחה ובחברה. ומכאן, הדרך קצרה יותר לפתח פגיעות-יתר מבחינה פסיכולוגית.

אבל בואו נניח רגע לתיאוריות."תכל'ס בשטח", כמו שאומרים, ברור לעין שנשים בנויות אחרת מגברים מבחינה רגשית, מבחינת הקשיים שהן חוות ובאופן התגובות שלהן. המורכבות, הניואנסים, יכולת ההכלה, האינטליגנציה הרגשית ותפיסת מערכות יחסים, הם רק חלק מהאספקטים הללו. אז בואו נדבר קצת על מעגל החיים של האישה.

קשת של התמודדויות

מעגל החיים של האישה מזמן קשת נרחבת של התמודדויות נשיות במהותן, שמחייבות תשומת לב ייחודית. פריון, זוגיות, היריון ולידה, דיכאון אחר לידה, אימהות וקריירה, גיל המעבר, תפקידי טיפול באחרים המוטלים כמעט תמיד על כתפי האישה בתא המשפחתי – אלו הן רק חלק מהסיבות, מדוע נשים ראויות להתייחסות מקצועית ייחודית בכל הקשור לטיפול. גם הפרעות מסוימות, המחייבות התערבות טיפולית, משויכות בעיקר לנשים. פוסט-טראומה בעקבות פגיעה מינית או אלימות במשפחה, היא במרבית המקרים נחלתן של נשים. הפרעות אכילה, כמו אנורקסיה ובולימיה, מאובחנות בכ-85 אחוז מהמקרים אצל נערות ונשים. חרדות ופוביות מסוגים שונים שכיחות פי שניים בקרב נשים מאשר אצל גברים, וכמוהן מצוקות הקשורות לדימוי עצמי, יחסים עם הנשיות ותפיסת הגוף.

נתוני בריאות הנפש מראים, כי נשים סובלות מדיכאון ומהפרעות חרדה פי שניים ויותר מאשר גברים, ואצל נערות שכיחות הדיכאון היא בשיעור של פי שבעה בהשוואה לנערים. ובנוסף, אנו עדים לקונפליקטים שונים של נשים באשר למשמעות חייהן והזהות הנשית בתוך חברה, שבמהותה היא עדיין גברית ואי-שוויונית.

"אין דרך אלא לנסות"

עבור נשים רבות מדובר בהתמודדות מתמשכת, רוויית קונפליקטים, שלא פעם מלווה בתחושות של מצוקה ומחנק. המענה למצוקות הללו הוא תחום מקצועי מורכב ורחב בהרבה מכפי שניתן להעלות במסגרת שורות אלו. ועדיין, חשוב לדעת: קיימים כיום לא מעט מודלים, תפיסות חדשניות ושיטות טיפול ייעודיות, שנועדו לענות על מגוון רחב של מצוקות אישיות-נשיות. חלק מהגישות הללו מסייעות למטופלת לגייס את הכוחות הגלומים בה ואת משאבי הנפש שלה, כדי להתמודד בכל המישורים ובכל מעגלי החיים: זוגיות, אימהות, דימוי עצמי, קריירה, אי שוויון, זהות נשית בעולם גברי, וזו רק ההתחלה.

טיפול, במהותו, אינו סדנה להעצמה נשית אלא תהליך מורכב ותובעני, שתוצאותיו תלויות בכמה וכמה פרמטרים. את זאת יש לדעת ולזכור. אך באותה נשימה חשוב לומר, כי טיפול מקצועי ומותאם יכול בהחלט לסייע, וגם אם ההצלחה אינה מובטחת מראש, במקרים רבים זוהי הדרך הטובה ביותר להתמודד מול הקשיים.

נכון שכדי לפנות לטיפול, ולהתחייב אליו, נדרשים לא מעט כוחות נפש. חלק מהתהליך הוא לגלות שהם קיימים בנו, וגם להבין שנדרשת עזרה חיצונית כדי לגייס אותם מחדש. "תמיד היה לך את הכוח יקירתי, אבל היה עלייך ללמוד את זה בעצמך”, אומר הקוסם מארץ עוץ לדורותי. דורותי מפנימה זאת, וכמוה גם האריה מוג הלב: "גם אני נורא פוחד ליפול", הוא אומר, "אבל מסתבר שאין דרך אחרת אלא לנסות". לבסוף, מעניק לו הקוסם אות גבורה. ניסיון טיפולי רב מלמד אותנו, שלפעמים גם פנטזיה קסומה יכולה להפוך למציאות.

הכתבה בחסות "טנא" (טיפול נפשי אפשרי), מיזם חברתי של מטפלים המציעים טיפול נפשי פרטי בעלות מופחתת לכלל הציבור  www.www.tenne.org.il

* פרטי המטופלת טושטשו למניעת זיהוי * המטופלת אישרה את פרסום הכתבה בנוסח זה *

* כל הזכויות שמורות ל"טנא"

חיפוש פסיכולוגים ומטפלים: