להיות אישה מבוגרת

להיות אישה מבוגרת

תוכן עניינים

"אני מביטה בה – זקופה, יפה ונראית כל כך בטוחה בעצמה. מבט מבחוץ לא יכול לשער את כובד הכאב שבפנים. והשאלות שלה ממשיכות להדהד בי". הפסיכולוגית הגר דרור מליניאק, חברת "טנא", משתפת אותנו בשיחה עם מטופלת, שמשקפת את תחושותיהן של נשים רבות בשנות הארבעים והחמישים שלהן.

מאת הגר דרור מליניאק | פסיכולוגית קלינית אנתרופוסופית, מייסדת ביה"ס "לבונה" לפסיכותרפיה אנתרופוסופית וחברת ט.נ.א

 

כשהיא מדברת על זה, שפתיה רועדות. המבט מושפל וכשהיא מביטה בי יש בו משהו מבויש שלא ראיתי קודם.
"משהו משתנה", היא אומרת בשקט. "זה משתנה באיטיות, אבל עכשיו זה ברור. כבר אולי עשר שנים. בהתחלה, קצת אחרי גיל ארבעים, שמתי לב שגברים לא מסתכלים עלי כמו קודם. המבטים המתגרים, המפלרטטים, שהייתי רגילה אליהם. אחר כך גיליתי את הקמטים. בהתחלה הם היו דקים, מרומזים. עם השנים הם הלכו והעמיקו. אהבתי להביט בעצמי במראה, והיום כבר לא. אבל זה עוד היה ברור. בסדר, אני מתבגרת. זה טבעי".
"כן", אני אומרת, "זה טבעי. אבל נדמה לי שאת מכוונת למשהו אחר, מעבר לשינוי במראה ובמבטים של גברים שנפסקו".
היא מסכימה. מהססת. "זו מעין סחיפה כזו. כאילו אני הולכת ונעשית שקופה, בלתי נראית. לא לגמרי שמתי לב לזה בהתחלה, אבל היה משהו שהשתנה ביחס לנוכחות שלי. בכל מיני מקומות ועם כל מיני אנשים. וזה… זה גרם לי להרגיש פחות בטוחה בעצמי. לא הבנתי מה בעצם קרה. וזה קרה ביחד עם השינוי בתחושת הגוף, הכאבים האלה שמתחילים להופיע, פעם בצוואר ופעם במותן ופעם סתם בגב. הגוף כבר לא מהנה כמו שהיה. אם קודם נישאתי על ידיו, עכשיו אני צריכה לשאת אותו", היא צוחקת.
"אבל זה היה שלי, בתוכי. ומה שהיה בחוץ… אם קודם הייתי צריכה רק ללחוש ואחרים היו מקשיבים, שמתי לב שאני צריכה להתעקש כדי לדבר, ואולי כמעט לצעוק. את יודעת, אני לא רוצה… להעמיס, להטריד. אומרים לך: 'נשים מבוגרות נעשות טרחניות'. אומרים לך: 'את מדברת כל הזמן'. אומרים לך: 'אל תהיי קורבנית, את בחרת בזה'.
נכון, אני באמת בחרתי. בחרתי להביא ילדים לעולם ולגדל אותם, בזה אחר זה – ולא ידעתי שעם כל האהבה והיופי והגאווה – זה יחליש אותי כל כך. ולא ידעתי, שאחרי אינסוף ימים ולילות שהידיים שלי טיפלו בהם וליטפו אותם – הם לא יוכלו ללטף אותי, לא ירצו לבוא ולחבק אותי".

ברית חדשה שנוצרת

היא שותקת רגע, וכשהיא ממשיכה, כבר הדמעות זולגות על הלחי. "כשהיא, הקטנה שלי, היתה תינוקת, הנקתי אותה והיתה לי פטריה בשד. זה כל כך כאב, אבל התעקשתי. המשכתי להניק חודשים – בכאב שהתמיד ימים ולילות – בשבילה. ועכשיו", היא לוחשת "עכשיו כשהיא כבר אישה, ואני מתקרבת ורוצה להניח יד על כתפה, היא נרתעת ממני".
ועוד היא אומרת: "בחרתי להקשיב ולנחם, ולא ידעתי שכשארצה לדבר ולקבל נחמה – לא תמיד יהיה ממי. והמשיכה הזו של הגברים לנשים הצעירות. את רואה את המבט שלהם הולך מעצמו – ואיך אפשר שלא – עם כל הזוהר שהן מביאות. את רואה איך הם שוכחים את עצמם בנוכחות אישה צעירה, משתטים לפעמים".
אני אומרת: "נדמה שהברית המובנת מאליה שחווית מאז נעוריך עם גברים בכלל, ואפילו עם בן זוגך – מתפוגגת באיזושהי דרך עלומה. הברית שהיתה מושתתת גם על הזרימה הארוטית שבין גברים ונשים. ואולי מה שמתהווה במקביל להתפוגגות הזו היא הברית בין הנשים, בין נשים מבוגרות. כי הלא נוצרת ברית חדשה בין נשים בגילאים האלה – יש בה טעם שלא היה בחברויות צעירות, או אולי היה וכעת הוא מודגש יותר".
היא מסכימה. אני מכירה את הקשרים המיוחדים והחמים שיש לה עם חברותיה.
הכאב שלה זורם אלי, כאבן של נשים מבוגרות רבות שהכרתי וליוויתי. גם אני עצמי כבר לא ילדה. הכאב הזה מוכר. מה זה היה שאמרה, ביחס לנוכחות שנעשית שקופה?

הולכות ונעשות שקופות

והיא ממשיכה: "אני מדברת וכאילו… הם מחכים שאסיים. זה לא מדויק מספיק, או לא מהיר מספיק, או אולי לא מגניב מספיק? יש שם משהו שהוא לא מספיק, ואני מסתבכת במלים של עצמי. אני לא יודעת איך לדבר אחרת, אני מנסה. מנסה להבין איך להתנהג כך שאתאים. אבל אני פחות ופחות מתאימה כנראה. ואז אני נעשית פחות ופחות בטוחה בעצמי. כאילו הולכת על קרקע לא יציבה, משתתקת. מנסה לא לבלוט. נדמה שזה מה שרוצים ממני – שלא אבלוט. שאהיה ברקע, אבל רק ברקע. השינוי הזה", היא ממשיכה, "הוא חרישי ואיטי. ונדמה לי שאנשים לא רוצים לשמוע עליו, לדעת אותו. אני יודעת שזה לא רק אצלי. אנחנו הולכות ונעשות שקופות. אנחנו פוחדות כל כך להיות מיותרות, לא נחוצות. אנחנו רגילות שצריכים אותנו – זה מחזיק אותנו ונותן לנו ביטחון. אף אחד לא יאמר את זה בגלוי, אבל משהו מרחיק אותנו אל הרקע – כמו כוח גדול ובלתי נראה כזה, שלא צריך לדבר אותו כי זה פשוט מתרחש".
"ואצל הגברים המבוגרים", אני שואלת, "זה שונה?". "כן", היא עונה לאחר מחשבה, "זה שונה. נכון, יש בעיית גילנות (אפליה על רקע גיל מבוגר) כלפי מבוגרים בכלל ועוד יותר כלפי קשישים, אבל יש כאן משהו נוסף שמיוחד ביחס לנשים. אני לא יודעת אם זה אינסטינקט כזה, או שזו גם בעיה של חברה שלא יודעת איך לאפשר לנשים מבוגרות להביא את תבונתן ואת כוחן. האם הכוח הזה מפחיד? אולי זה שאחרי גיל ארבעים, ועוד יותר אחרי גיל חמישים, אנחנו בעצמנו פחות פוחדות ממה שחושבים עלינו? רוצות יותר בשביל עצמנו? פחות מוכנות לשרת ויותר דורשות שישרתו אותנו לפעמים? אולי נוח יותר לחשוב שלנשים כבר יש את כל הזכויות שהן רוצות, ועל ידי כך להתעלם מהיחס הזה – שמופיע בתשתית התרבותית, או בבדיחות עוקצניות, אבל אינו נאמר בגלוי".

כשהאירוטיקה מתפוגגת

אני חושבת על האובדן המכאיב של אינטימיות מסוג אחד, שהיעלמו מאפשר צמיחה של אינטימיות מסוג אחר. ועל הכוחות הנפשיים-רוחיים שנחוצים כדי ליצור ולשמור על אינטימיות בזוגיות של גבר ואשה כשהאנרגיה הארוטית מתפוגגת. וחושבת שגם זה אחד הסודות של חלק (ואולי הרבה?) מהנשים המבוגרות – שהארוטיות היא כבר 'לא עניין' – ושהסוד הזה פשוט יותר לנשים ומאיים עבור חלק מהגברים. וכשאת כבר לא מושא מיני, קל לראות בך רק את ה"קליפה" – את הגוף שמאבד מגמישותו, את הדיבור האסוציאטיבי, את הקמטים. קל לשכוח את הנשמה שבפנים כשהעטיפה פחות מצודדת. ומשום מה, קל יותר לראות זאת בנשים. ההשתנות שלנו מהירה יותר, קיצונית יותר. אולי בשל ההריונות והלידות וההנקות, והנפש המכוונת כל כך חזק אל האחר. ועם ההיחלשות שהמטופלת דיברה עליה – אנחנו גם הולכות ומתחזקות ונעשות עצמאיות יותר, ולפעמים גם זה לא נוח. ואנחנו מוצאות את הדרכים שהן רק שלנו – את הדרכים המסוימות להתפתח ולהיפתח ולצמוח מבפנים – דווקא כשהגוף מראה סימני כמישה. אבל בעוד הצמיחה הרוחנית מדוברת וזוכה לשירי הלל, אותה הדיפה אל השוליים נוחה יותר להתעלמות. לא לגמרי קל להכיר בה, לא לנו עצמנו ולא לסובבים אותנו.

ויתור מרצון והיטהרות

הזמן שלנו מסתיים כעת. היא נפרדת ויוצאת. אני מביטה בה – זקופה, יפה ונראית כל כך בטוחה בעצמה. מבט מבחוץ לא יכול לשער את כובד הכאב שבפנים. והשאלות שלה ממשיכות להדהד בי.
רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, מתאר את התהליך שעוברת היישות הרוחית-נפשית של האדם לאחר המוות. או-אז היא מיטהרת מכל מה שהשתוקקה אליו בחייה על האדמה, כולל הצורך בהכרה ובכבוד. אישה מבוגרת המתנסה במה שתואר לעיל, יכולה לנסות לקחת את הכאב על דהיית מקומה החברתי למחווה של ויתור מרצון, שתהווה כעין הכנה לתהליך ההיטהרות שתיאר שטיינר. טיפול בגישה רוחנית יכול לתמוך בתהליך ההתמודדות האישי מול שאלות כאלה ואחרות, הקשורות למשברי התפתחות במעגלי החיים השונים.
ותודה לבנות החמישים פלוס, ששיתפתי ושנתנו את משוביהן למאמר זה טרם פרסומו.

באתר ט.נ.א תמצאו מטפלים בעלי ניסיון רב, המתמחים בטיפול באנשים בכל שלבי החיים ובמשברי התפתחות שונים.

המאמר פורסם בעיתון "אדם עולם"

מאת הגר דרור מליניאק | פסיכולוגית קלינית אנתרופוסופית, מייסדת ביה"ס "לבונה" לפסיכותרפיה אנתרופוסופית וחברת ט.נ.א

חיפוש פסיכולוגים ומטפלים: