על "אהבה בימי קורונה"

רבקה חוברס, פסיכולוגית קלינית מדריכה, ירושלים

נגיף הקורונה, "אויב הצבור מספר אחד" בימים אלה, איחד את השיח העולמי, (לפחות, זה שאנו ערים לו באמצעי התקשורת). בו זמנית הצליח לחלק ולפלג את העולם הגלובלי, כמו שהכרנו אותו: מדינות מסוגרות, אוכלוסיות בעוצר ובבידוד, חולים מול בריאים, נשאים ודאיים מול נשאים פוטנציאליים. תוך מספר שבועות וכמו ברגע שיא אחד העולם שלנו, אינו אותו עולם יותר. לפחות, באופן זמני…

 

השמים נסגרו. אנשים צפונים בבתים מבחירה או מתוקף צוי שעה למיניהם. מכונסים. בכל מקום בעולם מצטרפים עוד ועוד בני אדם ל"מעגל הנגועים" בקורונה. נגועים גם בחרדה הקיומית, שהרימה ראש בדרכה אצל המוני אנשים. האחר בכלל, אולי האחר הזר בפרט, הפך עבורנו אויב ומקור לאיום פוטנציאלי.

 

כולנו, במודע או שלא במודע, מנסים להתמודד עם החרדה. יש מאתנו שמכחישים (ואולי אין זו הכחשה???): "זו רק שפעת". בעלי ההומור והיצירתיים בינינו כבר חידדו לשון בבדיחות מילוליות או הביאו אמירות קריקטוריסטיות, שהוצמדו לתמונות ולגיבורים מזמנים ומהקשרים אחרים. יש בינינו, שגם מתקשים לאכול ולשתות ולישון ולנשום. ולאו דוקא בגלל סימפטומים פיזיים.

 

העולם הגדול, שבימים כתיקונם הוא טוב וגם רע עבורנו ,הופך יותר ויותר לרע ומאיים. כמו נמחקו כל האפשרויות, שהוא מציע עבורנו בד"כ, ונותרה בו רק האופציה המאימת: להידבק בקורונה.

 

את עוצמות החרדה מגביר מסך ערפל של אי ודאות. בעיני הפסיכולוגית שלי אני מנסה להמשיג את החוויה האפוקליפטית ואת החרדה הקיומית בשפתי המקצועית ובאמצעות הבנתי המקצועית את נפש האדם.

 

בחדר הטפול, ובאופן נגיש וברור יותר בעבודתי עם המטופלים, הסובלים מפגיעות נפשיות ומהפרעות נפשיות קשות, אני עדה לא פעם להתרחשות הדרמה המתחוללת בעולם החיצון בעת הזו, בעולם הפנימי של הפרט. מדובר בדרמות הנפשיות הראשוניות והעמוקות ביותר, שהתאוריות הדינמיות מיחסות אותן לראשית חייו של התינוק, ורואות בהן חלק אינטגרלי בהתפתחותו הנפשית: חסר אונים, תלוי באוביקט מיטיב, נתון ביסורים פיזיים, שהם גם בטוי ליסורים הנפשיים בתחילת דרכו בעולם, כשהוא חווה צורך, שאינו בא על ספוקו. התינוק והעולם, המיוצג עבורו ע"י האוביקט הממלא את תפקיד האם, נתפסים בעיניו כיחידה אחת. למרות האשליה שלו, שהוא מניע את "העולם", למעשה, הוא נתון במצב של תלות מוחלטת ונעדר יכולת שליטה ממשית כלשהי.

 

התינוק זקוק לקשר וגם למגע כדי לשרוד. הדמות האמהית/ההורית היא זו המספקת אוכל, דואגת לויסות הטמפרטורה, מנסה להרגיע מכאובים גופניים, מגנה מפני רע ומכילה את החרדות של התינוק, כשהוא כאוב וסובל. היא מספקת לו גם את החום והבטחון שבמגע האנושי. בתחילת חייו תלויה אהבתו של התינוק כלפי הדמות הזו, רובה ככולה כמעט, בסיפוק הצרכים הבסיסיים. כשצרכיו אינם מקבלים מענה, הופכת הדמות המיטיבה לדמות אויבת, אותה הוא מבקש לכלות. עבורו מדובר בדמויות חלקיות, שאינו מסוגל להפנים כדמות אחת מורכבת. הרצון לכלות מאיים על התינוק בכליתו שלו בגלל כוחה וחוזקה, והיכולת שלה למנוע ממנו את מה שזקוק לו. זהו המצב הקיצוני ביותר של החרדה הקיומית. רק בהמשך התפתחותו מצליח התינוק להבחין בין הדמות ההורית לבינו ואח"כ, ללמוד לזהותה כאוביקט מורכב בפני עצמו, שאת אהבתו הוא חושש לאבד, כשהוא תוקף אותו. רק בשלבים האלה האהבה, המותנית בספוק הצרכים הבסיסיים, מקבלת גם משמעות של אהבה במובן הרגשי: כזו שיש בה דאגה, אכפתיות, הנאה הדדית, חיבה שאינה תלוית צורך, קשר שיש בו סוגים שונים של אינטימיות רגשית מתפתחת.

 

האהבה, על מרכיביה (ספוק צרכים דחפיים קיומיים וקשר בעל בטויים רגשיים) היא מצרך בסיסי לקיומנו האנושי, שאותו מספק קשר בינאישי דיאדי בתחילה, שמאפיניו מקבלים בטוי כזה או אחר בקשרים שאנו מפתחים בימי חיינו, כשאנו מפתחים מידות ניכרות של נפרדות ושל עצמאות.

 

כבר בראשית התפתחותנו מתחילה להתהוות היכולת שלנו להיות בקשר אנושי עם אחר. כשהתהליך הטבעי והמורכב של ההתפתחות הנפשית מסתבך, אנו חוזרים להתעסק, באופן מודע או באופן שאינו מודע, בדילמה האנושית הבסיסית ביותר: הצורך בקשר הוא עוצמתי. הרווח בקשר הוא עצום, אבל קיומו של קשר מעמיד כל אחד מאתנו בסכנה של פגיעה: תסכול בגלל צורך, שהקשר אינו נותן לו מענה, תוקפנות מכוונת או שאינה מכוונת ,שמעוררת כאב ויסורים, חוויות של דחיה, של נטישה, של אובדן. ברמות כאלה או אחרות אנו מנהלים את חיינו הזוגיים, את חיינו המשפחתיים ואת חיינו החברתיים תוך חיפוש פתרונות מאזנים ומאוזנים, למה שקרוי בשפה המקצועית: "הדילמה הסכיזואידית". הסתגרות מקשר היא סוג של הצטמצמות נפשית עד כדי תחושות של ריק ושל "מוות נפשי", אך ב"בועה" האישית הזו טמונה "הבטחה", שלא להפגע ע"י האחר, ושלא לחוות את אימת ההרסנות הטמונה בנו בפגיעה בו. הבחירה להיות בקשר מבטיחה לנו סיכוי גדול לאהוב, להרגיש נאהבים, לחוות סיפוקים מסוגים רבים ושונים, אבל היא חושפת אותנו להיות פוגעים או נפגעים. ההכרעות המורכבות האלה מנהלות במידות שונות את חיינו הבינאישיים גם בימים, בהם נוהג העולם כמנהגו.

 

"העולם". האוביקט המורכב, העצום ורב העוצמה הזה נתפס בשיח שלנו בימים אלה, כאוביקט שכל הטוב שיש לו להציע לנו בטל בששים לעומת הפוטנציאל שלו לפגוע בנו ולאיים על חיינו הפיזיים. הבחירה ההולכת ומתעצמת מידי יום היא הבחירה להתגונן: לסגת ממנו ולהסתגר מפניו. להשאר במדינה שלנו, בבית שלנו, בחדר הבידוד. קיומו של קשר בינאישי קרוב נחווה כבעל פוטנציאל לפגוע. המגע הפיזי הופך להיות "כלי נשק" בעל פוטנציאל קטלני.

 

הבידוד אינו אסון. עבור מי מאתנו, שחיים במחיצת אחרים, ובעיקר, עבור אלה בינינו, שהכריעו באופן התפתחותי טבעי (או אחרי תהליך של טפול נפשי) לגבי הבחירה בקשר מתוך הטמעה ברורה של היתרונות שבקשר האנושי ומתוך אמונה עמוקה ביכולתם להתמודד עם הפגיעות, הכרוכה בו, הניתוק הזמני ממפגש בינאישי, ואפילו ממגע פיזי, אינם מהוים איום. החוויה הפנימית היציבה יחסית, גם אם תעבור התערערות קלה, אינה נמצאת בסיכון. לחסר הזמני, ליכולת לחוות געגוע, לבטחון בהתחדשות הקשר ברמות הנורמטיביות, אליהן הורגלנו, עשויה להיות גם תרומה לאיכויות הקשרים בהמשך. מטבע הדברים מדובר באנשים, שמתוך הבטחון שלהם בהיותם אהובים וביכולתם לאהוב, יצליחו לנצל את הזמן שהתפנה כדי לעסוק בפעילויות פנאי אהובות ומרגיעות. מי מהם ששוהה בבידוד עם בני משפחה נוספים יהנה מהאופציות לאינטראקציות מהנות אפשריות עימם, (ומשפחות "חזקות" – תשרודנה גם את חילוקי הדעות, את הריבים ואת רגעי ה"עצבים").

 

הבידוד מהווה איום וסוג של אסון נפשי עבור אלה, שמסיבות כאלה או אחרות, נותרה "הדילמה הסכיזואידית" עבורם רודפנית ובלתי פתורה. עבור חלק מהם, כך ניתן לשער, יהווה הבידוד הפיזי הכפוי בבואה מציאותית ובבואה נפשית פנימית של בידוד נפשי כפוי משכבר הימים. אצל אלה תתעורר החרדה מהמוות הנפשי בעוצמת יתר בתקופה הנוכחית, ואולי גם תתמזג ותקבל ביטוי בעיסוק אינטנסיבי יותר בחרדות לקיום הפיזי. על הקבוצה הזו עלינו לחשוב כחברה, ולאנשים הללו אנחנו צריכים לדאוג.

 

ושוב –

 

לכל הנתונים בבידוד כפוי, ולמי ש(עדיין….) בוחרים בעוצר מרצון: זה הזמן למפגש עם עצמכם, לניצול המטוטלת הרגשית ליצירתיות היחודית הטמונה בכם ולהנאה מקשר עם מי שיקר לכם בדרכים, שהעולם המודרני, אותו עולם שנגיף הקורונה כמו מאיים להחריבו כרגע, מאפשר לנו באמצעים הטכנולוגיים הרבים, העומדים לרשותנו.

 

כשאנו פנויים יותר מסדר יומנו האינטנסיבי בד"כ, זה הזמן גם לחשוב על העולם כמו שיצרנו אותו. הימים ש"אחרי הקורונה" יגיעו, נחזור לטוס, לראות עולם, להיות חלק מגלובליזציה, אבל אולי כדאי קצת אחרת? אולי כדאי קצת לשמר תקשורת במלים לצד הודעות הטקסט ולצד האימוג'י כמו גם שיחות (טלפוניות ופנים אל פנים) לצד תמונות האינסטגרם?

 

ורק בריאות פיזית ורק בריאות נפשית – לכולנו.

נשלח ב מאמרים