אובדנות: לחיות או למות

ד"ר רות שידלו, פסיכולוגית קלינית מומחית, תל אביב

 

חכו, התאבדות לא מוכרחה להיות הפתרון

 

בקרוב מתקיים שבוע המודעות לאובדנות. עובדה זו דירבנה אותי לכתוב מאמר זה, אליכם, הקוראים באשר הם.

 

אירועי חיים קשים, בצרוף גורמי סיכון שונים, עלולים להוביל להתאבדות.

 

מנגד, אנשים לא נהיים אובדניים מעצם קיומם של גורם סיכון אחד או יותר. למרות שמחשבות חולפות על התאבדות הן שכיחות במהלך החיים, כולל בקרב בני נוער, נציין שאובדנות או התנהגות אובדנית אינם תגובה נורמטיבית למתח וסטרס הנחווים על ידי מרבית האנשים. גורמי סיכון כוללים דכאון, שימוש או התמכרות לחומרים שונים (כמו סמים או אלכוהול), אלימות במשפחה, היסטוריה של פגיעה פיזית או מינית, ניסיון אובדני קודם, חשיפה להתנהגות אובדנית של אחרים (כולל במשפחה/סביבה אנושית, במדיה, סיפורת), נוכחות כלי נשק בבית, ועוד.

כשרגע אובדני פוקד אותנו, אין זה אומר כי האדם חלש או שקיים פגם כלשהוא באופיו. מחשבות/רגשות אלה מצביעים על כך שקיים חוסר שווי משקל בין הכאב הנוראי שהאדם חש ושאינו מרפה ממנו, לבין כמות/סוג המשאבים לרשותו או לרשותה באותו רגע. מדובר במשאבים פנימיים וחיצוניים כאחת. דוגמא למשאב פנימי—תקוה, אמונה בכוח עליון (כפי שהאדם מגדיר אותו) והיכולת להיות בדו-שיח עם אותו כוח אשר מחוצה לו; דוגמא למשאב חיצוני—אוזן קשבת, אדם תומך.

 

לסיכום, אנשים שונים מגיבים אחרת לאירועי חיים קשים, כמו פרידה, גירושין, פיטורין ועוד. ככל שיש יותר משאבים זמינים, כך התגובה לאותם אתגרים תהיה יותר מווסתת, שקולה,״זורמת״.

 

לעתים, גם כשעולות מחשבות אובדניות הן נרגעות, חולפות מעצמן.

לעתים, הם פוקדות אותנו ותופסות אותנו בגרון, מכבידות עלינו כמו אבן בלב, מלוות רגשות ייאוש ודכאון.

 

רצוי לא להישאר לבד עם תחושות קשות אלה.

 

אז מה עושים?

 

העובדה שאתה חש שזהו, הגעת לסוף הדרך, ועולה הרצון להרוג את עצמך, אינה אומרת שאתה חייב, מיד, בדקה זו, לפעול על פי רגשות אלה, לתרגם אותם מיד למעשה בלתי הפיך . אם אתה חש אובדני והצלחת לקרוא עד כאן, שים לב שאת/ה יכול/ה להרגיש אובדני/ת ובכל זאת להמשיך לחיות.

 

למעשה, ישנם שני כיוונים חשובים בהם כדאי לנו לפעול במקביל:

 

1. הפחתת הכאב.

 

לטווח הקצר — ניתן להיעזר בטיפול תרופתי אנטי-דיכאוני, למרות שיש להפעיל
כאן משנה זהירות, משום שלעתים, דווקא כשחשים קצת יותר כוחות,
מנתבים אותם לטובת הכיוון האובדני.

 

לטווח הארוך — דרושה עבודה הדרגתית להגדלת הסיבולת לכאב ולרגשות
בכלל (אולי אפילו שימחה), כך שניתן יהיה להכיל אותם טוב יותר, מבלי לחוש
מוצפים. כמו כן, ניתן לעבד את החוויות הקשות, כך שתהיינה פחות טעונות. עבודה כזאת נעשית במסגרת פסיכותרפיה.

 

2. עבודת משאבים.

 

משאב הוא כל דבר שגורם לנו להרגיש טוב, כל עוד אין לו ״מחיר.״
עבודת משאבים, כפי שמקובלת ב-EMDR למשל, כוללת חיזוק משאבים
קיימים. בהמשך, ניתן גם לפתח משאבים נוספים.
ניתן להיעזר במשאבים אלה על מנת לבחון כיצד נתמודד עם סיטואציות
שונות בהווה ובעתיד.

ככל שנשנה את היחס הקיים בין כאב למשאבים, נתקרב ליחסי כוחות שפויים יותר בין השניים, כמו גם לשווי משקל שניתן לחיות איתו.

 

קבלת עזרה לפני שמאוחר מדי

 

אנשים לעתים מתביישים, מתקשים להודות בכך שזקוקים לעזרה, אם בפני עצמם או אחרים, כאילו זה אומר שמשהו לא בסדר איתם. לפעמים דוחים זאת, עד שמגיעים מים עד נפש, וחשים מוצפים על ידי רגשות שונים. כוונות אובדניות נולדות מתוך ייאוש ודכאון, כאשר האדם חש חסר אונים וחסר ישע, ומאד מאד לבד. גורם סיכון חשוב הוא שימוש או התמכרות לחומרים שונים, בניסיון לברוח מהכאב.

 

אולי זה מרגיש כאילו שום דבר שתעשה לא ישפר את מצבך. הרי כבר ניסית הכל ,
והכל נראה שחור משחור, ואתה חש מאד לבד, גם כשיש סביבך אנשים שאוהבים אותך (לפעמים דווקא אז חשים הכי מרוחקים, הכי לבד).

 

למרות הכוונות הטובות, הסביבה האנושית שלנו לא תמיד קולטת או מבינה אותנו, או יודעת כיצד להגיב או לעזור. קורה שאנשים אומרים דברים מבלי שחשבו על כך עד הסוף, יתכן משום שהם בעצמם דואגים וחוששים, חשים חסרי ישע, מתייאשים בקלות או אפילו נוטים לקפוא במקום.

 

לכן, גם כשאתם משתפים אחרים (חבר, קרוב משפחה, בן או בת זוג), לרוב רצוי במקביל לפנות לגורם מקצועי, ו/או לקו סיוע חם כמו ער״ן או סה״ר, הקיימים בדיוק בשביל לתת מענה למצוקות אלו. הם פועלים 24/7 וניתן ליצור קשר באופן אנונימי. אפשרות אחרת היא כמובן לפנות לחדר מיון. בכל בית חולים יש תורנים וכוננים פסיכיאטרים; לעתים הם ממוקמים מחוץ לחדר המיון הכללי.

 

מה שבטוח — כשאנו שרויים בתוך סערת רגשות, לא כדאי לפועל באימפולסיביות—במיוחד אם מדובר באובדנות פעילה, בה קיימים כוונה ואמצעים, ועל כן, מהווה סכנה ברורה ומידית לחיינו (או לחיי אדם יקר לנו, הנמצא במשבר).

 

עדיף לחכות לפחות 24 שעות. או שבוע. או אפילו חודש.

 

כאמור, העובדה שאתה חש שזהו, הגעת לסוף הדרך, ועולה הרצון להרוג את עצמך, אינה אומרת שאתה חייב, מיד, בדקה זו, לפעול על פי רגשות אלה, לתרגם אותם מיד למעשה שאין ממנו חזרה. המוות הוא בלתי הפיך. אי אפשר להתחרט ברגע האחרון.

 

המעשה האובדני למעשה מעביר את המצוקה והסבל של האדם האובדני לשאר בני המשפחה, לחברים, קולגות, אשר מתקשים לעכל כיצד התרחש אירוע מיותר וטרגי זה. אנשים אלה ישאלו עצמם שוב ושוב כיצד לא זיהו או התייחסו מספיק לסימני האזהרה, לא קלטו עד כמה הבקשה לעזרה הייתה כתובה על הקיר. באקט זה יש אמירה כועסת, מעין הטלת האשמה, גם אם לא בהכרח מודעת.
סביר שאירוע זה והתגובות אליו ישפיעו גם על הדורות הבאים באמצעות העברה בין-דורית.

 

כשאנו מדוכאים, אנו לא ממש חושבים בצורה רציונלית: לפי הגדרה, קיימים עיוותים בחשיבה שלנו. מבלי לשים לב, אנו מעצימים דברים מסוימים ומתעלמים מדברים אחרים. אנו צובעים דברים בשחור ולבן, שוכחים שקיימים צבעים אחרים, וכן, גם גוונים של אפור. החוויה שלנו היא טוטאלית, של ״הכל או לא כלום.״ (״אם אני לא יכול להשיג את האהבה שהשתוקקתי לה/את המשרה הנחשקת/איני מצליח לגמור את החודש, אז עדיף לי למות״).

 

זכרו: ניתן לצאת מדכאון — זה לא גזר דין לכל החיים.

 

חשוב לזכור שלכל בעיה או מכלול בעיות יש פתרון, גם אם הוא נסתר מאיתנו כעת. בדיוק בשל כך, יש צורך בעוד מישהו, מישהו שיחזיק עבורנו את התקווה, מישהו שיתמוך בנו, מישהו שיוכל לעזור לנו לקבל בחזרה את הפרספקטיבה ביחס לחיים שלנו, אותה פרספקטיבה שהלכה לאיבוד, שהצטמצמה כל כך, עד שספק אם נותרה קרן אור כלשהי.

 

רבים הצליחו למצוא את הדרך להתמודד ולו במעט טוב יותר, כאשר העזו להפנות יד לעזרה. אין סיבה שאתה לא תוכל להיות אחד מהם. אך אתה חייב להיות עדיין בחיים, על מנת להיות מסוגל לחוש הקלה ביחס למרה השחורה בה אתה שרוי.

 

אילו יכולת להשיג אותה מטרה — אילו סברת שקיימת חלופה למוות, אשר יכלה לתת מענה אמיתי ויעיל לכאב ולמצוקה שלך—לא היית בוחר בה?

 

לרובנו יש חלק שיאמר, ״כן״ – ובתנאי שאנו כנים עם עצמנו. שהרי זה לא שאנו רוצים למות בשביל למות — אנו מבקשים לחיות ללא הכאב הבלתי נסבל אשר מענה אותנו כעת, ואיננו יודעים כיצד נעשה זאת. מכאן, המחשבות על כרטיס יציאה — מהחיים.

 

אותו חלק, המחזיק את התקווה, הוא גם החלק אשר קורא מאמר זה.

 

אם את/ה אובדני/ת, תמצא מישהו שלא ישפוט אותך או ינסה לשכנע אותך שאין לך כל סיבה לרצות להרוג את עצמך ולמות. מישהו שיקשיב לך ויהיה שם בשבילך. שתף אותו (או אותה) כיצד את/המרגיש/ה. תעשה זאת עכשיו—במסגרת ה-24 שעות שלך, או השבוע. זה בסדר גמור לבקש עזרה. מבחינתי, זה דווקא מעיד על חוזק ולא חולשה.

 

עדיף לפנות כבר עכשיו לאיש מקצוע מוסמך, אם את/ה חווה מחשבות ו/או רגשות אובדניים.

 

משאבים נוספים שעומדים לרשותך תמיד:

 

ער״ן – עזרה ראשונה נפשית – טל' 1201
סה"ר – עזרה ראשונה ברשת

 

עשוי לעניין אותך:

 

מהו טיפול פסיכולוגי? | אודות חרדה | אינדקס מטפלים בטנא

נשלח ב מאמרים