אחי, כתבתי על להיות גבר, אחי

גברים לא ידברו על זה – כי קל יותר לשתות עוד בירה עם חבר ולצחוק, לשקוע עוד בעבודה, להתמכר לספורט או לטינדר או לכל מה שיעזור להדחיק. אבל יש דבר כזה "דיכאון גברי", וזה גברי לגמרי להביט לו בעיניים ולהתמודד איתו. ביקור שגרתי אצל רופא המשפחה עורר אצל ארז נער תובנות על סטיגמה, גבריות, התמכרות ל"עוד", שיפוטיות – ועל מה שקורה כשגבר לא מצליח לתקן משהו שהתקלקל. 

 

מאת ארז נער, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, חבר "טנא"

 

בתחילת השנה הלכתי לרופא המשפחה לחדש מרשם לריטלין. זה היה אמצע חודש ינואר והמרפאה הייתה עמוסה בחולים עם אפים אדומים, מתעטשים ומשתעלים. נכנסתי לרופא והצהרתי בשמחה רבה, "אני בריא דוקטור, באתי רק לחדש מרשם". הוא חייך אלי ואמר: "בסדר, אז בוא נראה מה שלומך", ואז שאל: "אני לא רוצה לצאת הדודה הפולנייה, אבל מה עם ילדים?"
עניתי בתערובת של הפתעה, סקרנות והתלהבות: "דווקא יש לי ילדה, בת שנה וחודש בדיוק היום", וגם הוצאתי את הטלפון להראות לו תמונות.
הרופא המשיך: "אם כך, איך הזוגיות?"

נרתעתי מהשאלה שלו, היא הייתה כמו אגרוף בבטן. "למה אתה שואל?", עניתי בחשש.
"השנה הראשונה היא השנה הכי קשה לזוגיות", הוא קבע.
עניתי: "דוקטור, אתה בטוח שאתה במקצוע הנכון? שלא תבין לא נכון, אני מופתע לטובה. אני עוסק בטיפול נפשי, ואני גם חושב שזה חלק מהתפקיד של רופא משפחה, ובכל זאת, אתה הראשון שאני פוגש שמתעניין בנושאים שהם לא רק הגוף".

אני לא זוכר את הבעת פניו או בכלל את תגובתו לדבריי. אני מניח, בדיעבד, שהם הרתיעו אותו, אולי אפילו ביישו אותו. שפטתי אותו, כמו שגברים עושים אחד לשני, באופן עדין, מרומז, כמעט חברי, אך יחד עם זאת הרסני. אז הוא חזר להיות רופא "רגיל", כזה ששואל על הגוף וכותב מרשמים.

הפגיעוּת עוררה אותי לתקוף

במשך החודשים הבאים סיפרתי לאנשים רבים על הביקור שלי אצל רופא המשפחה. נקודה אחת השמטתי, מאחרים וגם מעצמי: את העובדה שהתחרטתי על ששאלתי אותו בבדיחות מרושעת, האם הוא בטוח שהוא במקצוע הנכון.
כדי להסביר מדוע התחרטתי אני צריך קודם כול להסביר כמה דברים על דיכאון גברי, ועל הבנה שהגעתי אליה בעקבות קריאה בספרו המצוין של טרנס ריל, "אני לא רוצה לדבר על זה".

כשהיינו נערים היינו מאזינים לקלטות החזרה בתשובה של אמנון יצחק. יש לו יכולת רטורית מדהימה, כזו שהצליחה להעביר את המסר בהומור טבול בתוכחה. על איסורי התורה הוא אומר בהחלטיות וברצינות מלאה, "מותר לא להדליק אש בשבת" או "מותר לא לערבב בשר וחלב". חשבתי עליו תוך כדי קריאה בספר של ריל. חשבתי עד כמה לגברים מותר הכול, מותר לא לבכות, מותר לא להיות עצובים, מותר לא לסבול מדיכאון, מותר לא לדבר על הרגשות, מותר להיות גבר, גבר, תמיד חזק, תמיד מבין, תמיד בשליטה, תמיד עסוק במשהו.

חשבתי שאני מעל זה. חשבתי שכמטפל אני מעל לסטיגמה, מנותק מהשפעות החינוך שספגתי, מחוץ לחברה שבתוכה אני חי. תפסתי את עצמי כמי שיכול בקלות רבה לדבר על כאב, דיכאון, פגיעה, השפלה ובושה. זה כמובן נכון, אך רק באופן חלקי. אני יכול לדבר על כל הדברים האלה כל זמן שהם שייכים לאנשים אחרים, למטופליי, למכריי, אולם חלילה שאהיה חשוף ואף פגיע בפני רופא המשפחה שלי. בכלל, העובדה ששאל על פגיעות שלי עוררה אצלי צורך לתקוף אותו בחזרה, לבקר אותו על סטייתו מהנורמה, על העובדה שרמז שיכול להיות שקשה לי. לצערי הרב זה עבד. הוא נסוג, וחזר להיות רופא "רגיל".

"משככי כאבים" אינם טיפול

דיכאון כרוך בסטיגמה אצל כולם, אולם הפסילה המתלווה למחלה זו חריפה במיוחד לגבי גברים. למעשה, להיות גברי זה להיות איתן, חזק, לא נשבר מול קושי או כאב. פנייה לטיפול, אם כן, היא לא אמצעי להקלת הסבל אלא הודאה בכניעה וכרוכה בהשפלה, בתחושות של תבוסה, בבושה גדולה. כאילו להודות, שבמידה רבה אתה "לא גבר".

גברים רבים מגיבים לדיכאון שלהם ב"עוד". הם מרגישים בודדים, אז ייצאו לעוד דייט בטינדר – "אני חייב לפרוק, אחי". עוד עבודה – "אני צריך עוד אלף שקל במשכורת ואני אהיה שמח". עוד בילוי – "אני צריך להשתחרר", עוד אלכוהול, עוד ספורט, עוד. כל אלה משמשים כמשפרי מצב רוח ומאוששים להערכה העצמית השברירית. אולם כמו כל התמכרות, גם זו מועילה רק לטווח קצר, ובטווח הארוך גורמת ליותר נזק מאשר תועלת.

נסו לחשוב על זה כמו על חור בשן: הכאב נובע מזיהום שנוצר בשן. לקיחת משככי כאבים בוודאי תסייע בטווח הקצר ואף נדרשת לעיתים, עד לקבלת טיפול. אולם, בטווח הארוך שימוש במשככי כאבים יגרום לנזק. ראשית, השן תמשיך להזדהם וייתכן שלא ניתן יהיה להצילה. שנית, משככי הכאבים גורמים לנזק משני לכבד. באופן דומה, ההתמכרות מסייעת לגברים שלא לחוש את הדיכאון ממנו הם סובלים – אולם בטווח הארוך, ההתנהגות ההתמכרותית והדיכאון רק ילכו ויחמירו.

למה לגברים קשה עם רגש

מה עומד בבסיס הדיכאון הגברי? טראומה!
אנחנו נוטים לחשוב על טראומה במסגרת של אירוע דרמטי, מסכן חיים, חריג בהתרחשותו: אלימות קשה בבית, בריונות בבית הספר, תאונת דרכים, פיגוע, מחלה קשה. זה נכון, אלו הן דוגמאות לאירועים טראומתיים. אולם מרבית אירועי הטראומה שאנו חווים בחיים אינם כל כך דרמטיים. למעשה, הם חבויים במארג החיים הנורמטיבי. האם שמעירה לבנה הקטן שיפסיק לבכות, או האב שלא שאל מעולם את בנו איך הוא מרגיש, או ההורה שימעיט מול בנו במגע ובחיבוק, אולי כי גם בו אביו מעולם לא נגע, והוא בכלל לא יודע איך נוגעים. הורים אלה הם הורים טובים, משקיעים, עושים הכול בשביל בנם, תמיד שם בשבילו ואף פעם לא מחסירים ממנו משהו שהוא רוצה או צריך. הם מעניקים לו מעל ומעבר למה שהם קיבלו מהוריהם. הם בוודאי לא הורים רעים. הם הורים פגועים, בדרך כלל גברים פגועים, שלא זכו להתייחסות לעולמם הפנימי.

כולנו נולדים עם עולם פנימי, והעולם הזה מלווה אותנו כל חיינו. הוא יכול להיות מקור לאושר אדיר בעושר הרב שהוא מכיל, והוא יכול להיות מקור לסבל ולכאב שלא נגמר. העולם הפנימי שלנו מתפתח תוך כדי דיאלוג עם החוץ. תחילה, ההורה הוא זה המשקף לילד מה עובר עליו. כאשר ההורה רואה שהילד נבהל ואומר לו, תוך כדי הרגעה, "נבהלת", הילד לומד לקשר את ההרגשה הפנימית למילה "בהלה". כך, לאט-לאט, מתפתחת ההבנה שמאפשרת חיבור בין ההרגשה למילים, והילד יכול להסביר לעצמו ולסביבה מה קורה לו. בהמשך, כדי שהעולם הפנימי יתפתח, הוא זקוק לאחרים שישאלו, שיגלו עניין בעולם הזה וישאלו, "איך אתה מרגיש? מה הרגשת כש…?"

לא לימדו אותנו לעבד ולדבר

כך, הילד לומד להתבונן פנימה, לחשוב ולהרגיש מה עובר עליו בפנים. אבל, הורים לילדים בנים – בשונה מהורים לבנות – ממעיטים בשאלות על רגשות.
וכשלא מגלים עניין בעולם הפנימי, העולם הרגשי כמו קופא. הילד לומד להזניח את החלק הזה באישיותו. לכן, חלק גדול מהגברים הבוגרים יכולים לבטא מנעד צר מאוד של רגשות, כאשר שני הרגשות העיקריים הם כעס ותסכול. את שאר הרגשות הם למעשה כלל לא מרגישים, ואם מרגישים – בוודאי שלא מסוגלים לבטא, כי הם גברים. ולהרגיש מושפל, או חלש, או עצוב, זה "לא גברי". זה מסוכן. זה יוביל לביקורת, לגינוי, אולי אפילו להתרחקות אם ההתנהגות הלא גברית הזו תימשך לאורך זמן.

כאשר העולם הפנימי, הנפשי, מפסיק להתפתח, ולצדו ממשיך האדם לגדול לגבר בוגר, נוצר פער עצום בין היכולת לחשוב ולהסביר לעצמנו דברים לבין היכולת להרגיש אותם. כאשר נוצרת תקלה במשהו פיזי, כמו מכשיר חשמלי, רוב הגברים יגלו תושייה רבה: הם יידעו בדיוק מה לעשות, גם אם הם חסרים את הידע הטכני. אולם הכול משתנה, כאשר הפגיעה מכילה בתוכה גם ממד רגשי, שקשור לעולם הפנימי. לדוגמה, כאשר גבר בוגר נפגע ועובר השפלה על ידי מנהל נבזי בעבודה, או כשהוא חש שבת הזוג קרה ומרוחקת, או אם בנו לא התקבל למגמה נחשקת בבית הספר – או-אז, הפגיעה הרגשית מציפה אותו. סוג הקלקול, במהותו, אינו כזה שאפשר לתקנו באמצעות עשיית פעולות בעולם הפיזי, החיצוני. במצב כזה גברים בדרך כלל יחושו חסרי אונים. מכיוון שמעולם לא לימדו אותם כיצד לעבד את המתח שהם חווים, וכיצד לדבר את התחושה הפנימית, הם מוצפים בחרדה. כדי לא לחוש את החרדה הזאת, גברים על פי רוב יעשו מעשה, בדרך כלל פעולה הקשורה להתנהגות התמכרותית כלשהי.

גברים רבים חווים מצוקה בעבודה, ורבים מתוכם עשויים להתקשר לחברם הטוב בסוף יום עבודה ולומר: "אחי, יום מעצבן בעבודה, אני צריך לשתות משהו". הם ייפגשו וישתו, החבר לא ישאל והם לא ידברו על מה שקורה בעבודה, ואם ידברו אז השיח יישאר בתחום צר של רגשות: "יש לי מנהל מטומטם, הוא כל הזמן מעצבן אותי", והחבר יענה: "כן אחי, מבין אותך, שילך להזדיין, תגיד לו שאתה מתפטר", והם יצחקו, ואז ישתו עוד, ועוד פינה קטנה בלב נסגרת.

איך יכולתי לענות לרופא שלי

הביקור שלי אצל הרופא יכול היה להיגמר אחרת לגמרי, עבורי ועבורו.
יכולתי לומר לו, "כן, אתה צודק, זה קצת הרתיע אותי שדיברת אליי באופן ישיר כל כך, אני לא רגיל לדבר על עצמי ועל הזוגיות שלי".
ואחרי עוד רגע של ארגון הרגשות והמחשבות: "זה ממש מקל עלי לדעת שזוגות רבים חווים קשיים בשנה הראשונה לאחר הלידה, אני לא ידעתי את זה".
"זו תקופה קשה, אני עובר שינויים, זוגתי עוברת שינויים, הילדה משתנה ללא הרף, ועוד לפני שאתה מספיק להתרגל לשינוי אחד כבר מחכים עוד כמה שינויים בפתח".
"ואין זמן, אין זמן לעצמי או לביחד, וזה חבל, זה כואב, לפעמים אני מתגעגע לזוגתי, לעצמי, לזמן שלנו יחד".
"ואני נקרע כמובן, כי אני אוהב את הילדה שלי אהבה עצומה מעומק הלב ולא הייתי מחליף דקה איתה בעד שום דקה בעולם".

ואולי בנקודה הזו הייתי עוצר לרגע, נבוך, הייתי מביט בו, והוא היה יכול להביט בי במבט מתעניין, ולומר לי משהו, לשתף אותי מעולמו, להגיב לדבריי, להדהד שזה קשה, שהוא מבין. אבל לא עשיתי את זה, יצאתי גבר.
אני מקווה שבפעם הבאה אצא פחות גבר.

נשלח ב מאמרים