שיטת טיפול חדשנית בסטרס ובטראומה

החוויה הסומטית (SE): שיטת טיפול חדשנית בסטרס ובטראומה

הגוף שלנו זוכר הכול – ואם עובדים איתו נכון, הוא יכול לפתוח צוהר ללא-מודע ולעזור לנו להגיע לתובנות חדשות. SE, שיטת טיפול השמה במרכז את הקשר גוף-נפש, נמצאה כיעילה לטיפול באנשים הסובלים מפוסט-טראומה, ובלבד שהיא מיושמת על ידי מטפלים מוסמכים ומיומנים כמו אלו המופיעים באתר "ט.נ.א"

מאת: ד"ר רות שידלו, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בטראומה (SEP)

בזמן קריאת השורות הללו, נסה לשים לב מה קורה בגופך. האם אתה רגוע? סקרן? מלא אנרגיה? האם את חשה ישנוניות או כובד? האם יש לך דחף לקום? "תחושות בטן" אלו ורבות אחרות מזינות את הרגשות שלנו. אנו מתפתלים מכאב, נאכלים מרוב קנאה או רגשי אשם, קורנים מאושר, מזיעים מהתרגשות, רועדים מפחד ועוד. הגוף-נפש שלנו מדבר.

שיטת טיפול חדשנית בסטרס ובטראומה, "החוויה הסומטית" ובאנגלית Somatic Experiencing (SE), מתמקדת ביחידה הקטנה ביותר של החוויה – התחושה הפיזית. תחושות פיזיות מהוות את אבני היסוד של כלל החוויות שלנו, כולל אלו הרגשיות.

כמטפלת בטראומה וכפסיכולוגית קלינית, אני מוצאת עצמי חוזרת שוב ושוב אל שיטת ה-SE. הוספת העקרונות של שיטת טיפול גוף-נפש זו לארגז הכלים המקצועי שלי, מעניקה לי דרך חדשה ויעילה להקל על האנשים שפונים אלי בהתמודדותם עם סטרס, חרדה, דכדוך, חוויה טראומטית או כאב כרוני המלווים אותם. לצערי, לא הכרתי את ה-SE בשנים שבהן עבדתי בבית חולים כללי, כאשר הייתה עוד בחיתוליה.

והנה, לאחרונה פורסם בכתב העת המקצועי Journal of  Traumatic Stress מחקר ישראלי ראשון, הבודק את יעילות השיטה עבור טיפול באנשים הסובלים מפוסט-טראומה. כפי שציפו החוקרים, הטיפול ב-SE הביא לשיפור במצבם. מהי, אם כן, שיטה מיוחדת זו, וכיצד היא פועלת?

SE היא שיטת טיפול השמה במרכז את הקשר גוף-נפש. היא פותחה בארה"ב על ידי פטר לוין (Levine Peter) בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, אך שורשיה צמחו מעבודתם של מטפלים אחרים כמו סייל (Seyle) וגנדלין (Gendlin). המטרה היא להגיע לוויסות עצמי, מצב שבו מערכת העצבים האוטונומית מתפקדת בצורה מאוזנת והרמונית דיה, תוך שמירת תקשורת הדוקה עם כלל מערכות הגוף, כולל מערכת העצבים המרכזית והמערכת האנדוקרינית.

ב-SE המטופל לומד להתמקד בתחושותיו ולעבוד בכל פעם עם אחת מהן במינון הנכון, כך שלא יהיה מוצף. הוא שם לב לתחושות של התרחבות, אשר מלוות בהרגשה טובה וברוגע, ולומד כיצד לשחרר או לפרוק באופן טבעי תחושות של כיווץ ומתח, אשר אינן נעימות ואף כואבות. ננסה להמחיש זאת באופן מילולי:

דוגמאות למילים המתארות התרחבות הן זורם, חופשי, קליל, איתן, תוסס, מאוזן, אנרגטי. לעומת זאת, מונחים של כיווץ כוללים מילים כגון מתוח, קפוא, מסוחרר, בחילה, נחנק, נוקשה, מנותק.

זה אולי נשמע פשוט, אך דורש אימון. ככל שאנו מתורגלים יותר בהתמקדות זו ובמעבר בין כיווץ להתרחבות, ה"גוף-נפש" שלנו תומך בנו בצורה יותר יעילה. יש אנשים החשים כמו דג במים כשהם מוזמנים לשים לב לתחושות הגוף שלהם, בעוד שאחרים נדרשים ללמוד שפה חדשה – שפת התחושות, זאת מכיוון שבעולם המערבי לא תמיד אנו שמים לב ונותנים מקום ראוי לתחושות הפיזיות שלנו.

מכיוון שרגשות מורכבים מתחושות, ניתן לשים לב לתחושות המורות לנו שאנו כועסים, שמחים, חרדים וכדומה. כפי שתראו בהמשך, נוכל להשתמש ביכולת זו, המתורגלת במהלך שעת SE טיפוסית, על מנת לנהל את הרגשות שלנו כך שלא יציפו אותנו – ולווסת את עצמנו.

בנוסף לתשומת הלב לתחושות גוף ולרגשות, ניתן גם ללמוד להקשיב לדיבור הפנימי עם עצמנו – כלומר, לשטף המחשבות – מתוך מה שפרופ' דן סיגל, פסיכיאטר אמריקאי נודע, מכנה "גלגל המודעות"; מקום ניטרלי ולא שיפוטי. ב-SE "לוקחים" כל דבר לרמה התחושתית הגופנית, ואליה שמים לב. דהיינו, מחשבות וזיכרונות, תמונות סנסוריות (למשל ויזואליות או אקוסטיות, מגע), רגשות, התנהגות ותנועה. כשאני נזכרת בחוויה כלשהי, אשים לב למה שקורה לי בגוף עכשיו, בהווה, במקביל לזיכרון שצף ועולה.

במקרה של חוויה לא נעימה, ניתן להזכיר לגוף "לשחרר" את המתח המתחבא בכיווצים הפיזיים הנלווים, שהרי הוא יודע לעשות זאת לבדו; זהו תהליך מולד שלעתים נחסם או נעצר. לסירוגין, כשהתחושה הפיזית נעימה או ניטרלית, נשתמש בה כמשאב ונעגן אותה בגוף, כפי שנפרט בהמשך. תחושת הרוגע המעוגנת בגוף בונה את החוסן שלנו ואת יכולתנו להתמודד עם אירועים לא פשוטים מבלי לחוש מוצפים או כאילו אנו הולכים “להתפרק".

התנועה החופשית בין כיווץ והתרחבות, וההשתחררות האנרגטית מהכיווץ ומהמתח הטמון בו, מעניקים לנו פרספקטיבה חדשה. אנחנו כבר לא מקובעים או שבויים בנקודת מבט אחת, כי אם יכולים לעבד אינפורמציה בצורה סימולטנית וליהנות מיתר גמישות מחשבתית ואינטליגנציה רגשית. כל אלה משפרים את היכולת האינטגרטיבית שלנו.

כאשר נקודת המבט שלנו מאפשרת לנו פרספקטיבה, לרוב אנו יכולים להיות נוכחים יותר בהווה, במקום להיות תקועים בעבר או שבויים על ידו, כפי שעלול לקרות במצבים של פוסט-טראומה. הפרספקטיבה הולכת לאיבוד כאשר מערכת העצבים האוטונומית איננה מווסתת דיה – מצב המלווה "מפל" של אירועים פיזיולוגיים, אשר בסופו של דבר עלול לשמר את מצב החירום שאליו נקלע הגוף-נפש בהתמודדות עם איום חיצוני או פנימי.

כדאי להזכיר לעצמנו, במיוחד כשאיבדנו פרספקטיבה, שמה שאנו חווים, חושבים או מרגישים באותו רגע הוא מוגבל בזמן: יש לו התחלה, אמצע וסוף. מדובר "רק" במחשבה או ברגש הניזון מתחושה פנימית אשר לבסוף תחלוף. נדע שחזרנו למסלול כשאנו עדים לתנועה בין כיווץ להתרחבות, אשר כאמור מביאה לשחרור.

כיום אנו יודעים, שהטראומה אינה האירוע עצמו אלא תגובת מערכת העצבים שלנו לאירוע שאליו אנו מגיבים. לעתים נראה כי האירוע ממשיך להתרחש, למרות שבמובן מסוים כבר נמצא מאחורינו. אירועים הנחווים כטראומטיים אינם חייבים להיות גדולים; הם יכולים להיות גם הערה פוגענית של בוס בעבודה ואירועים ספציפיים כמו נפילה או תאונת דרכים מינורית.

ככל שנתרגל ונזכיר לגוף שלנו כיצד לווסת את עצמו – יכולת מולדת, שלא תמיד נמצאת אצלנו בשימוש במידה הנדרשת – כך נוכל להשתמש בכישורים שלמדנו ב-SE על מנת להכיר ולנהל את המחשבות והרגשות שלנו בנוגע לאירוע זה או אחר. דבר זה יעזור לנו לווסת את ההתנהגות שלנו בהתאם. לפניכם כמה דוגמאות לכישורים כאלה, שניתן לרכוש ולהשתמש בהם לצורך ויסות עצמי:

ניתן להכין רשימת משאבים אישית ולהוסיף מדי יום משאבים שאנו מעגנים בגוף. כל דבר הגורם לנו להרגיש טוב ורגוע, מבלי שיש לכך מחיר, נקרא "משאב". נבדיל בין משאב פנימי (למשל מאפיין אישי, כמו כוח התמדה או חוש הומור) ובין משאב חיצוני (כגון חבר או משפחה, מוסיקה, הליכה בים). ייתכן אף משאב מעורב, ובמקרה זה נשים לב לחלק החיובי שלו כשנרצה לעבוד איתו.

בואו נעשה ניסוי קטן: כשאתם חושבים על משאב מסוים ומתרכזים בו, האם בית החזה והחללים שמאחורי הצלעות מתמלאים אוויר? האם עמוד השדרה מתארך? האם יש תחושה של חמימות נעימה בחזה?

תשומת הלב לרוגע הגופני, הבא בעקבות המחשבה על המשאב, היא-היא העיגון.

משאבים מעוגנים בגוף – דהיינו, משאבים שאנו שמים לב לתחושות הפיזיות הנעימות שאנו חשים במחיצתם – מאפשרים לנו להיות ב"כאן ועכשיו" ומחברים אותנו לתענוגות הקטנים של החיים. לעומת זאת, במצב פוסט-טראומטי, הקשר שלנו עם תענוג (pleasure) נפגם ואנו נתקשה לחוות תחושות טובות, המשוחררות מענן שחור של דאגה וחרדה.

להתמקד ולשים לב לתחושה בודדת אחת בכל פעם. לרוב נשים לב לתחושות של כיווץ, ונוכל "לראיין" אותן על מנת להכירן יותר מקרוב. נחפש גם תחושות טובות.

לעשות "סריקה גופנית" (body scan)  ולשים לב היכן הגוף מרגיש נוח או ניטרלי בהשוואה למקומות שבהם קיים כיווץ או אפילו כאב כלשהו.

הליכה הלוך ושוב, כמו תנועת המטוטלת, בין תחושה של כיווץ ותחושה של התרחבות עד שהכיווץ מתפוגג או משתחרר.

בדיקה (tracking) האם אנו משחררים אנרגיה, אשר עד כה הייתה כלואה בתוך כיווץ או בסימפטום. לצורך כך דרושה היכרות קודמת עם סימני העוררות (אקטיבציה) והשחרור שמאפיינים אותנו באופן ייחודי. היכרות זו נרכשת במהלך תרגול ה-SE עם מטפל שהוכשר לכך. לדוגמה, ייתכן שנחוש דפיקות לב כאשר אנו שרויים בסטרס, ונפהק כשהמערכת משחררת מתח.

אִפשור מנוחה, על מנת שיוכל להתבצע "איפוס" של המערכת אחרי שחרור/פריקה של עוררות.

לעתים נוכל להרחיב את הנרטיב או סיפור של חוויה חמקמקה שנוטה להיעלם מן התודעה, ובעקבות כך לאפשר אינטגרציה עם חוויות אחרות.

אם עובדים איתו נכון, הגוף יכול לפתוח צוהר ללא מודע ולעזור לנו להגיע לתובנות חדשות, ייתכן אף לאינטגרציה של דברים שעד כה נראו לנו כלא קשורים ולא מחוברים. הגוף זוכר הכול!

גם אם במאמר זה לא נוכל להיכנס לעובי הקורה, חשוב לציין כי חלק חשוב בטיפול SE הינו לנטר את התגובות האינסטינקטיביות שלנו לאיום מוחשי או מדומיין, ולהשלימן במהלך הפגישה הטיפולית כאשר הדבר נדרש. תגובות אלו נכנסות לפעולה כאשר איתרנו סכנה ושמנו לב אליה (orienting) וכשהניסיון לגייס עזרה של אחר לא נענה או לא עלה יפה. נזכיר רק, שכשאנו ניצבים מול איום אנו מגיבים על ידי "הילחם או ברח" (Fight or Flight). בלית ברירה נגיב על ידי Freeze ונקפא במקום, וייתכן שאף נתמוטט (Fold and Collapse). תגובות אלו יכולות להציל חיים.

למעוניינים, ניתן למצוא כתבות נוספות בנושא וקישורים רלוונטיים באתר שלי. כמובן, שווה לקרוא את ספריהם של פיטר לוין ושל מומחים אחרים; לפחות אחד מהם, "להעיר את הנמר", תורגם לעברית.

למידע נוסף אתם מוזמנים לאתר: https://www.ruthshidlo.co.il/

 

 

נשלח ב מאמרים