הסליחה בראי הפסיכולוגיה

מאת מלי טופז, פסיכולוגית קלינית מומחית

 

ישנם שלושה רבדים של בקשת סליחה. הרובד האחד הוא זה הדתי לפיו האדם מבקש סליחה מאלוהיו (בכל הדתות) ובקשת סליחה זו היא בד"כ אמורפית, לא מדובר בחטאים שהאדם עשה ביודעין, אלא בד"כ על אי קיום מצוות הדת, ואי הליכה בדרכי האל. "האדם לחטא יולד".

 

רבדים נוספים הם סליחת האדם לעצמו, וסליחת האדם לחברו.

 

סליחת האדם לעצמו קשורה בד"כ בתחושה של בושה ואשמה לגבי משהו שהאני מרגיש שעשה או חשב. בד"כ בקשת הסליחה כלפי העצמי מביאה בעקבותיה תחושת זיכוך, והבטחה לעצמי "שלא אחזור על מעשים מסוג זה." שני הרבדים הללו, הן הסליחה העצמית והן הסליחה שבין אדם לחברו אינן משהו נקודתי, אלא תהליך פנימי עמוק שהאדם עובר בינו לבין עצמו. דרושה כאן מוטיבציה עמוקה ולא מדובר בתהליך פשטני כלל ועיקר. זהו מעשה בחירה של האני בכוחו וביכולותיו ממקום של רצון בטרנספורמציה.

 

הסליחה שבין אדם לחברו נובעת מתחושה שנגרם לי עוול. אין זה מבטל את העוול שנגרם לי, אלא ויתור על תחושות העוינות, הטינה והכעס שהתעוררו בעקבות העוול, ובכך נפתח מרווח בעולם הפנימי לרגשות חיוביים יותר.

 

בתהליך הסליחה האדם עובר טרנספורמציה מההכרה בעוול שנגרם לו, לנסיון להבין את המקום ממנו בא האדם שפגע בו (שזהו תהליך קשה מאד בפני עצמו), כלומר זהו ויתור על הפגיעה שנפגעתי ופיתוח רגש אחר כלפי הפוגע, ואז זהו סוף העיבוד הפנימי של הפגיעה וההגעה למצב של סליחה.

 

בעקבות בקשת הסליחה האדם הסולח חש עלייה בערך העצמי, וירידה בסימפטומים של פחד, דכאון, או פוסט טראומה. זהו בעצם מעשה אמיץ שדורש לבוא במגע עם רגשות הכעס, וגם דורש התמדה לבוא במגע עם רגשות מכאיבים כמו עלבון, דחייה ואכזבה.

 

עפ"י הבודהיזם רגשות כעס, נקם, בושה, אשמה וכדו' הם "רגשות עוכרים" שגורמים לתעוקה נפשית. ככלל, רגשות אילו חוזרים אלינו כבומרנג, ומכאן בא הצורך עפ"י הבודהיזם להכיר ברגשות אילו, לעבד אותם, להבין את המקום ממנו הגיעה הפגיעה מצד האדם השני, ומשם להגיע לסליחה שכאמור זהו תהליך פנימי עמוק וממושך. סליחה אותנטית באה ממקום פנימי של ריפוי וזהו מעבר לשינוי קוגניטיבי בלבד.

 

בגיל מבוגר, כשישנה פרספקטיבה רחבה יותר על החיים, כשאנו עומדים לפני סוף המסע, קל יותר לסלוח ולפתח מאגרים פנימיים חיוביים.

 

ושוב עפ"י הבודהיזם בסליחה ישנה גם חמלה כלפי אילו שפגעו בנו שלא בצדק, והפגיעה עוברת הגדרה מחודשת, זהו בעצם מעבר מהישרדות לאנרגיית חיים חיובית יותר.

 

כשמדובר בסליחה בין האדם לחברו אין במאמר זה התיחסות לפגיעה קשה במיוחד כמו למשל פגיעה מינית שגורמת לפוסט טראומה מתמשכת שמלווה את הנפגע כל חייו. במקרה זה הנפגע מרגיש הקלה לא בבקשת סליחה, אלא נהפוך הוא בכך שהפוגע ייענש וייאסר ורק אז יש לו הקלת מה.

 

ישנן גם פגיעות מאד קשות מסוג אחר כשהנפגע היה מסוגל למצוא בעצמו את הכוחות הנפשיים לסלוח, למשל אותו טייס אמריקאי במלחמת העולם השניה שנפל בשבי היפנים, כששוביו התעללו בו ואחד משוביו התעלל בו במיוחד.

 

לאחר המלחמה אותו טייס נסע ליפן וביקש להפגש עם שוביו על מנת לומר להם שהוא סולח להם. אותו מתעלל שפגע בו יותר מן האחרים סירב להפגש עמו. קשה לשער מה התחולל בנפשו של אותו מתעלל שסירב לפגישה, אפשר רק לנחש שהוא לא יכול היה לעמוד ברגשות הרכים שבקשת הסליחה עלולה לעורר בו לאחר שעולמו הפנימי היה מורכב מרגשות של רוע ואכזריות, והעונג הסדיסטי של הפגיעה באחר.

 

או למשל האוסטרלי שנטרם (שכתב ספר ביאוגרפי בשם זה), שהיה אסיר בבית סוהר אוסטרלי שגם שם התעללו בו קשות ובמהלך ההתעללויות הוא אמר לעצמו חזור ואמור "אני סולח לכם" וחשיבה זו עזרה לו לעמוד בהתעללויות הקשות במקום לפתח רגשות של כעס שנאה ורצון לנקם. גם במקרה זה קשה להבין מנין באו כוחות הנפש הללו להפוך מצב של סבל נוראי למצב של רגשות חיוביים.

נשלח ב מאמרים