להינצל מהמגדל הבוער

אנשים לא מתאבדים מכיוון שמוות נראה לפתע מושך; הסבל הבלתי נראה מגיע לרמה כזו שלא נותר אלא לבחור בין שתי ברירות נוראות – כך הסביר הסופר האמריקני ד"פ וואלאס את מנגנון ההתאבדות, "ממש כפי שאדם לכוד יקפוץ לבסוף מחלון של מגדל בוער, זו רק האימה מפני הלהבות". האם אפשר למנוע אובדנות, איך עושים זאת, ומה תפקידו של הטיפול הפסיכותרפי בכך?

 

מאת ארז נער, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, חבר "טנא"

 

 

האם אפשר למנוע התאבדות מאדם שנחוש לעשות זאת? והאם אלו שהחליטו לשים קץ לחייהם, באמת רצו למות?

בשנת 2008 התאבד דייוויד פוסטר וואלאס, שנבחר על ידי ה"טיימס" לאחד הסופרים הצעירים המשפיעים ביותר בדורו. בגיל 46, ולאחר שהתמודד מול דיכאון מג'ורי במשך עשרים שנה, הוא תלה את עצמו בביתו שבקליפורניה. בקטע הבא, מתוך ספרו המצליח "Infinite Jest" (1996), וואלאס מתייחס בדיוק לשאלה שבה פתחנו. הרומן הזה, שהפך לספר פולחן בארה"ב, עדיין לא ראה אור בעברית, והציטוט שלפניכם הוא בתרגומו של הח"מ:

"הדיכאון, הלכאורה פסיכולוגי, של מי שמנסה להרוג את עצמו, לא מתאים לביטוי 'חסר תקווה', או לכל מושג אבסטרקטי שנובע מכך שהיתרונות והחסרונות של החיים מסתכמים בהפסד. ובוודאי, לא מכיוון שמוות לפתע נראה מושך. זה אדם שהסבל הבלתי נראה שלו מגיע לרמה כזו, שהוא יהרוג את עצמו באותו אופן שבו אדם לכוד יקפוץ לבסוף מחלון של בניין בוער. אל תטעו לגבי אנשים הקופצים מחלונות של בניינים בוערים, האימה שעמה הם מתמודדים לאור האפשרות של נפילה מגובה, זהה לפחד שלכם לו הייתם נמצאים על סף של אותו חלון, מביטים אל הנוף. כלומר, הפחד מנפילה נותר קבוע. המשתנה פה הוא הטרור והאימה של להבות הבניין הבוער. כאשר הלהבות מגיעות קרוב מספיק, נפילה אל המוות הופכת לפתע למעט פחות נוראית מבין שתי האֵימות. אין שום משיכה או רצון ליפול, זו רק האימה מפני הלהבות. אולם אף אחד למטה על המדרכה, שצועק 'אל תעשה את זה' או 'חכה, אל תוותר', יכול להבין את הקופץ… כדי להבין זאת אתה צריך להיות לכוד בעצמך ולחוש את כאב הלהבות".

 

דרך להפסיק את הכאב

 

התיאור של וואלאס משקף, במילים החזקות שלו, את מה שאנחנו יודעים מתוך מחקרים אודות התאבדויות. אנשים שמתו בעקבות ניסיון אובדני, חיפשו ברובם דרך כלשהי להפסיק את הכאב הפיזי והנפשי האיום שסבלו ממנו, לעיתים קרובות לאורך זמן. הם לא רצו באמת למות; הם ביקשו לשים קץ לסבל.

 

לאנלוגיה של וואלאס אפשר להוסיף עוד תובנה: אדם בעל נטיות אובדניות, השוקל האם "לקפוץ מחלון של מגדל בוער", לא מבחין במדרגות החירום או במטף הכיבוי. הוא גם לא שומע את הסירנות של מכבי האש שבאים להצילו. אדם כזה, על סף הניסיון האובדני, מסוגל להבחין רק בלהבות המתקרבות אליו – כלומר, רק בכאב שלו – ואינו יכול לקחת בחשבון גורמים אחרים. למשל, את הכאב שייגרם לאנשים הקרובים לו; או את המחשבה על כך שבעתיד הכאב יפחת והחיים יחזרו להיות יפים. כל מה שהוא מרגיש כרגע זה את הלהבות: הכאב שלו הוא הכול, ואין דבר מלבדו.

אז האם יש בכלל מה לעשות, כדי למנוע התאבדויות? התשובה היא, שבהחלט כן. כן, גם אם האדם רוצה למות. כי הרצון למות לרוב אינו תמידי וטוטאלי; הוא אי היכולת הרגעי לראות משהו מעבר לאותן "להבות" ההולכות ומתקרבות.

 

פחות אמצעים – יותר זמן

 

מחקרים מראים כי קיימים ארבעה ערוצי השפעה מרכזיים להפחתת אובדנות, וכל אחד מהם מציג התמודדות עם הנושא בפן אחר: תפעולי, תדמיתי, חברתי וקהילתי.

בהיבט התפעולי, אנו מדברים בפשטות על הגבלת גישה לאמצעים שיכולים להרוג. ידוע, שככל שגדלים הזמן והמרחק בין האדם שמתכנן להתאבד לבין נגישותו לאמצעים מסוכנים, כך פוחת הסיכון האובדני. אף אחד לא מדבר על מניעה הרמטית, אבל כן: מחסומים על גשרים וגגות, נעילת אקדח בכספת, נעילת ארון התרופות – כל אלה נותנים למי שמתכנן להתאבד את מה שהוא צריך יותר מכול: זמן. זמן לשנות את דעתו, זמן למצוא עזרה, זמן שמישהו יתערב, או פשוט זמן יקר שבו הלהבות ידעכו מעט והאלטרנטיבה של קפיצה מהחלון כבר לא תיראה לו כפתרון האולטימטיבי.

בפן התדמיתי, יש חשיבות רבה לקדם הצגה נכונה של אובדנות במדיה. האופן שבו מוצגת האובדנות בעיתונים, בערוצי בחדשות, בסדרות ובסרטים, מוביל לא פעם ל"הדבקה אובדנית" או לחיקוי מתוך תקווה לקבל סיקור דומה. הצגה לא הירואית של אובדנות, אלא אמיתית ומלאה, ללא אותה הילה של גבורה שלעיתים מתלווה לכך, עשויה למנוע את אותה "הידבקות" ברעיון האובדני ולבלום את העידוד לפעולה שחשים המתלבטים. הצגה מקיפה ונכונה של האובדנות בתקשורת יכולה גם לעורר מודעות בציבור באשר לגורמים ולסימני הסכנה, ואף לעודד אנשים אובדניים לפנות לעזרה.

ברמה החברתית, חשוב לפעול למען הפחתת סטיגמה על מחלות נפשיות. מחקרים מוכיחים שכמעט 90 אחוז ממקרי ההתאבדות בוצעו על ידי אנשים שסבלו מבעיות נפשיות וביניהן דיכאון, סכיזופרניה, הפרעה בי-פולארית, אנורקסיה והתמכרויות. עובדה ידועה נוספת היא שסטיגמות, בושה, בורות ומידע מוטעה לגבי מחלות נפשיות, מונעים מאנשים בעלי נטייה אובדנית לחפש אחר טיפול מתאים ולהיעזר בו. פסיכותרפיה וטיפול תרופתי הם טיפולים יעילים ובטוחים, שיכולים לסייע מאוד לאדם המתמודד עם הפרעה נפשית. ביכולתם למנוע אובדנות, ולעיתים אף להביא להחלמה.

 

לחזק את ההיענות לטיפול

 

ולבסוף, יש משמעות רבה לאותו חיבור אנושי-קהילתי, שנועד לרפא את המקום הכואב מכול: בדידות. לא מעט מחקרים מראים כי תחושת הקהילתיות והשייכות, יחד עם קשרים חברתיים חזקים, מסייעים להפחית את סכנת ההתאבדות. כולנו יצורים חברתיים, ובידוד חברתי עלול להיות מכאיב מאוד ולפעמים גם הרסני. נכון שלא ניתן לומר באופן גורף כי מי שהתאבד סבל בהכרח מחוסר במשפחה, בחברים או בסביבה תומכת. לרוב המתאבדים דווקא היו קהילות השתייכות, ברמה כזאת או אחרת, אולם מחלה, אירוע מצער או תחושת כישלון מתמשכת גרמו לתחושת בדידות קשה או לבדידות מבחירה, כזאת שהאדם כפה על עצמו. ואכן, אחד הסימנים הבולטים לאובדנות היא נסיגה מקשרים חברתיים ומפעילות חברתית שהייתה נהוגה בעבר. בספרו Infinite Jest, באחד הקטעים העוסקים בדיכאון ובסיבותיו, כותב וואלאס: "עבור ילדים וצעירים, להיות מגניב וקוּל זה להיות מוערץ ומקובל ושייך וכל כך לא לבד… אנחנו נכנסים לגיל ההתבגרות הרוחני ומתעוררים לעובדה שהאימה הטרנסנדנטית הגדולה היא בדידות, מאסר בתוך העצמי".

וואלאס, כותב פורה בעל קול ייחודי ומעריצים רבים, לא הצליח "להימלט מהלהבות". הוא בחר לקפוץ ולהשתחרר ממה שכינה מאסר בתוך העצמי. אין זה אומר, שאי אפשר להציל רבים אחרים שמתנדנדים על סף החלון. חלקם ינסו שוב ושוב עד שיצליחו, אבל לא מעטים יהיו אסירי תודה על שקיבלו את חייהם במתנה, לעוד שנים ארוכות ולפעמים גם טובות. איך עושים זאת? רק על ידי שילוב מתמשך בין שלושה מרכיבים: הגברת המודעות הסביבתית לבעיית האובדנות, חיזוק הרגישות החברתית לנושא מורכב זה, ויצירת היענות טובה יותר לטיפול – תרופתי וכמובן פסיכותרפי.

 

 

מאת ארז נער, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, חבר "טנא"

 

 

 

 

נשלח ב מאמרים