שפה ותפיסה

כתבה: יונית בן -צבי, פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה

עד כמה שפת ההוירם מעצבת את התפיסה של הילדים? נדמה לי שבמידה רבה.  הבה נתעכב על  ארבע  דרכים שגורות  של דיבור  הורים מול ילדיהם.

אני זוכרת עדיין שהזמנתי להתארח אצלנו ילד חדש מהגן של בני .  כשפתחתי את דלת הכניסה  האם ,מעט סמוקה אמרה בטון מתנצל וילדותי  : " נשפך לנו  עכשיו מיץ  פטל על החולצה,את יכולה לעזור לנו?" אני מישירה מבט- חולצתה צחורה כשלג…אני לא מאתרת בה כל כתם. ואה,כן,  אכן  כתם על שרוולו של בנה . אני מציעה לו חולצה דומה מחולצותיו של בני ומטפלת   בשרוול  האדמדם.

בתוך ארוחת הערב המשותפת  שוב  נפנית האם לבנה, וכהקדמה לפרידה הצפויה  אומרת לו      באותו טון מתיילד   'נראה לי שאנחנו כבר קצת עייפים עכשיו .נכון?.".

על אותו משקל  הכריזה חברה אחרת שפגשתי עם ילדתה ביום הראשון ללימודים ,בגאווה
'את יודעת  ?היום אנחנו עולות לכתה א' !.  "

אחת המשימות החשובות בתוך תהליך ההתפתחות והגדילה, היא  ההפרדה בין האני והאחר. למידה מי זה אני ומי זה 'הוא', מה שלי ומה 'שלו'   אם שחושבת שיהיה קל יותר לילד לשאת את הבושה בכתם של פטל על חולצתו, או את החרדה במעבר לכתה א, באם היא תצטרף לרגשות אלו כאילו הם במדוייק גם רגשותיה שלה –  בעצם מפקיעה מהילד את היכולת לשאת ולהכיל את מה שחש, יוצרת עבורו עולם מוטעה שנעלמים בו גבולות בינה לבינו, ומעכבת תהליך של הפרדה- אינדיבידואציה.

ראוי ומתאים להראות אמפתיה  למה שילדינו עוברים, אך לא להתמזג איתם כאילו הם   אנחנו ואנחנו  -הם.

יש מנהג מיוחד לאימהות לילדים בגיל רך, לדבר  על עצמן בגוף שלישי, משל היו הן גיבורות בתוך  סיפור שמקריאות לילד "עוד מעט אמא  תכין לך ארוחה, תקלח אותך תלביש אותך בבגדי שינה ותקריא לך סיפור" – אומרת אם ומתייחסת בעצם לעצמה.

למה לא 'תכף נלך הביתה,אקלח אותך… ' וכו?  גם כאן מופיע טון מתיילד, ודיבור  בניגון של  אגדת  ילדים, במקום דיבור מציאותי, ישיר, בהיר ומכבד אל הילד.

מי שחפץ שילדו יאמר בבוא העת דברים באופן בהיר וישיר – עליו להיות מודל לכך בעצמו.

ויש הסלנג 'אבאל'ה אמאל'ה' שאומרים הורים בפנייה לילדיהם.

למשל  אב לבנו בן הארבע – "תצטרף אלי לקניות? .. מה אתה אומר על זה אבאל'ה?"

מדובר בכינוי שמובא כשם חיבה… אך ילד עלול להתבלבל לגבי הגורם המחליט והסמכותי. אם הוא  'אבאלה', כלומר אבא קטן, אולי  גם הוא יכול להחליט החלטות הוריות? האם הוא  ילד קטן או המבוגר האחראי?

האם כשהוא 'אבאלה' – הוא יכול  להישען על  מי שכך קורא לו, או שמי שקורא לו כך אמור להישען עליו?

ובקיצור יש אינסוף שמות חיבה שאפשר לכנות בהם את ילדינו  האהובים. אבל שימרו את 'אמא' ו'אבא' , את זהות המבוגר האחראי, לעצמכם בלבד.

דמיינו הורים צעירים רוכנים על  עגלת בנם הפעוט.

והאם אומרת 'אבא, אתה יכול להביא לנו את בקבוק השתיה?"

או האב  קורא לאם מחדר הילדים "אמא, את יכולה  לבוא ולהחליף חיתול לדני?"

שוב, הטון- מתיילד. המבט- אל הפעוטים. האמירה 'כדי שהם ישמעו'.

וגם כאן, המשחק המתנחמד הזה  אינו בשירות הבנת העולם אצל  הקטנים המתפתחים.

הילד עלול ללמוד שהכל ערוך בעבורו, ושאין במשפחה יחידת הורים, הקיימת בפני עצמה. כמו גם עולם שלם של אנשים  שבעבורם אמא היא 'אסתי' ואבא הוא 'ברוך'.

כמו כן, מתוך השמחה שבהורות וגם העומס שבה, ההורים עצמם עלולים להפוך רק ל'אבא' ו'אמא' – מה שאכן קורה לעיתים, ומביא זוגות ש'איבדו את זה' לקליניקה.

אם כן, חשוב להקפיד לשמור את הקריאה לאבא ולאמא, לילד שלכם בלבד.

אלה היו מספר דוגמאות לכך שהשפה של ההורים, יכולה לעצב את חשיבת הקטנים ועוד יותר מכך- לזרוע בה בלבול בדרך ליצירת זהות ברורה, עצמאות  וידיעה  בטוחה של מקומם במערך הביתי-משפחתי.

מודעות לפגיעה הפוטנציאלית תאפשר  שינויים פשוטים לאלתר, בשירות  ההתפתחות התקינה.

כתבה: יונית בן -צבי, פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה

נשלח ב מאמרים