כתבת מערכת
התכנית הישרדות בראי הפסיכולוגיה
הפורמט של תוכנית הריאליטי "הישרדות" מושך הרבה תשומת לב: גם בעונה שמשודרת בימים אלה וגם באופן כללי. חוץ מפיתולי המשחק המעניינים, כח המשיכה של התוכנית נובע כיוון שבעצם היא מזכירה לנו את עצמנו!, גם אם אנחנו בכלל לא נמצאים על אי בודד. הסדרה יכולה ללמד אותנו רבות על האופן שבו בני אדם מתנהלים באופן כללי ובקבוצות בפרט. שנתחיל? הנה כמה דוגמאות:
חלוקה לקבוצות ושייכות
חלוקה לקבוצות מעוררת באופן מיידי רגשות של תחרותיות, גם אם היא שרירותית לחלוטין. עוד בפרק הראשון, חברי השבט קפרה הרגישו גאים על כך שהם "בקבוצה הטובה". והם לא לבד: לכולנו יש צורך בהשתייכות שמניע אותנו, ומתוך זה רובנו ממהרים לדבוק בהגדרה קבוצתית, לא משנה מה הוביל אליה. כל חלוקה לקבוצות מייצרת באופן מידי חוויה של "אנחנו" ו-"הם", גם אם בסופה אין פרק גמר. בבית ספר תיכון, למשל, נראה את זה באופן בולט בחלוקה לקבוצות של השתייכות כגון "פריקים", "חנונים" וכו'. צורך ההשתייכות הזה כל כך חזק והישרדותי אצל כולנו שהוא הדבר שמייצר את החלוקה למשפחות, לקהילות (או שבטים בחברות עתיקות) ולעמים. אחד האובדנים הגדולים בחברה המודרנית הינו אובדן השייכות לקהילה מגובשת.
תפקידים בקבוצה
בתוך קבוצה נתונה, הנטייה של כל אחד מאיתנו היא לתפוס תפקיד מסוים. ב-"הישרדות", למשל, אפשר לראות שעידן חביב או ירדן ג'רבי נטו בפרקים הראשונים להתנהלות רגועה יחסית מול המשתתפים האחרים בסדרה; לעומתם, מתחילת הדרך ישראל אוגלבו "משחק את המשחק" ומתכנן תוכניות ערמומיות שמטרתן להביא אותו לגמר. כך אנחנו מתנהלים גם בחיים: אחד שואף להיות זכר האלפא, אחר בוחר להתחבב על כולם – לכל אחד יש אסטרטגיה משלו. כל אחד ואחת מאיתנו יכולה למצוא את האדם בתוכנית איתו תוכל יותר להזדהות ולהכיר בו את עצמו/ה.
הדחה וחסינות
המושגים של הדחה וחסינות הם משמעותיים במיוחד בתוכנית. מעבר למתח שהם מייצרים מפרק לפרק, הם מתכתבים, בדומה לתוכניות ריאליטי אחרות, עם הפחד הכי גדול שלנו – להיות מודחים. להיות דחויים ולא רצויים על ידי האנשים בסביבתנו. הדימוי העצמי של בני אדם נשען על האופן שבו הם מתקבלים על ידי האנשים שסביבם. לפי תיאוריה שנקראת 'תיאוריית הסוציומטרי', הדימוי העצמי של אדם נשען, למעשה, על האופן שבו הוא חושב שהוא נתפס על ידי סביבתו. ב-"הישרדות", הכאב של המשתתפים המודחים לא נובע רק מכך שלא ישתתפו בגמר: הם גם כואבים את כאב הדחייה, כאב משמעותי ובסיסי במיוחד, כאב שכל אחד מאיתנו מכיר ולכן מזדהה איתו באופן עמוק.
סטריאוטיפים
המשתתפים בתוכנית אינם משתייכים רק לשבטים שההפקה קבעה, אלא גם לשבטים אחרים – שבטים בחברה הישראלית. וכך, כמו במדינה כולה, כך גם בתוכנית – התוכנית כוללת משתתפים ממוצא מזרחי וגם משתתפים להט"בים. המשתתפים מתייחסים לקבוצות הזהות שלהם עצמם וכן לקבוצות של משתתפים אחרים – כולל במקרה של אסי בוזגלו, שאמר שאינו רוצה לשחק לצד כדורגלן הומו כדי שלא יצטרך לשהות לידו בחדר ההלבשה. לכאורה, האמירות הסטריאוטיפיות הן לגנאי (כמו במקרה של בוזגלו, שנאלץ להתנצל על דבריו) ולעתים אף יכולות לחזק או לייצר פולריזציה (קיטוב), כשכל צד מתחפר בעמדה שלו. סביר להניח כי ההפקה חותרת לגילויים סטריאוטיפיים מסוג זה, במטרה לעורר את העניין הציבורי בתכנית ולהעלות את הרייטינג.
מכל מקום, אף על פי שסטריאוטיפים נתפסים כתופעה חברתית פסולה, ואכן יש בהם טעם לגנאי, הרי שיש להם גם משמעות פסיכולוגית הישרדותית. סטריאוטיפים מאפשרים לנו לקטלג ביתר קלות את האנשים שסביבנו. כך אנחנו יכולים להכיר אדם אחר רק באופן שטחי בלבד, ולדעת, לכאורה, האם הוא מסוכן לנו (דרך הקבוצות שאליהן הוא משתייך), מבלי להשקיע בו מחשבה רבה. הסטריאוטיפים הם גם דרך לחזק ולרומם את הקבוצה אליה אנחנו משתייכים – אם יש קבוצה שמסומנת כבעייתית ונחותה (וזה לא משנה אם זה קורה "בחיים האמיתיים" או בהישרדות) הרי שהקבוצה של מי שמאמין בסטריאוטיפים אלה נתפסת כעליונה. למרבה הצער והכאב, במקרים רבים הסטריאוטיפ ישפיע באופן עמוק ולא מודע גם על מי שנמצא בקבוצה "הנחותה". למשל, שחורים בארה"ב בעבר האמינו שהם באמת נחותים מהלבנים.
ריבוי אני
המשתתפים בתוכנית, במובן מסוים, הם אנשים מפוצלים. הם מתנהגים אחרת בסיטואציות שונות: בעת ביצוע משימה, במועצת השבט, כשהם זוממים מזימות עם משתתף אחר, כשהם עומדים להדחה. בנוסף, עצם ההשתתפות בתוכנית מגלה לנו פנים שונות בהתנהלות של המשתתפים בה, בהשוואה לשגרה: נאווה בוקר שמשתתפת בהישרדות היא לא בדיוק נאווה בוקר הפוליטיקאית, גם אם יש קווי דמיון; גם עדי ביטי שמוצגת בתוכנית היא לא פרסונה זהה לזו שמוצגת בעולם הבידור. הדבר מתחבר, במידה רבה, לאחד מעקרונות המפתח של הפסיכולוגיה ההתייחסותית: אנחנו מתנהגים שונהים בכל סיטואציה, ומול כל אדם שאנו פוגשים, כיוון שכל אינטראקציה היא ייחודית ומוציאה מאיתנו רגשות והתנהגויות שונות. לכל אחד מאיתנו יש הרבה 'אני' שאת חלקם אנו אוהבים יותר ואת חלקם פחות. אנחנו שמחים לגלות שדבר דומה קיים גם אצל אנשים אחרים.
מציאות ומשחק
הנקודה האחרונה לא נוגעת רק למשתתפים בסדרה אלא גם לצופים עצמם. חלק מהעונג שבצפייה בתוכניות הריאליטי נוגע גם לספק שמתלווה לצפייה בהן. סדרות הריאליטי הן לא לגמרי מציאות (אפשר להניח שחלק גדול ממה שרואים על המסך מבוים), אבל הן גם לא המצאה מוחלטות (הדמויות שמופיעות על המסך הן לא תולדה של תסריט; אלו בני אדם אמיתיים). יש כאן שילוב בין מציאות למשחק, מעין פנטזיה שהצופים יכולים ליהנות ממנה. הפסיכולוג דונלד ויניקוט דיבר על אובייקט המעבר: אותו חפץ שהתינוק או הפעוט משתמש בו שלא למטרתו (למשל – שמיכה שמקבלת תכונות של הרגעה ויצירת בטחון) באופן שבין היתר, עוזר לו להפעיל את הדמיון בתקופת הגדילה. גם אנחנו, כך מסתבר מתוכניות הריאליטי (ומ-״הישרדות״ בפרט) אוהבים לשלב דמיון ומציאות.
לסיום, אפשר לומר כי "הישרדות" היא לא רק סדרה מהנה וחוויתית: היא סדרה שמלמדת רבות עלינו, על החיים, הפסיכולוגיה והיחסים שלנו, ועל ההתנהלות החברתית שמאפיינת אותנו, בני האדם. אז למי שצופה – שתהיה צפייה מהנה ומעוררת מחשבה.
