אמפתיה: מדברים על זה

מהי אמפתיה ומה ההבדל בינה לבין סימפתיה, הזדהות או הסכמה? | איך "מייצרים" אמפתיה לזולת ומשתמשים בה נכון? | כיצד משלבים אותה במערכות היחסים השונות שלנו, ולמה בעצם חשוב להשקיע בה? | על מהותה הייחודית של האמפתיה, ועל חשיבותה ביומיום ולא רק במפגש הטיפולי – בכתבה שלפניכם

מאת שרית בוסקוביץ' | פסיכולוגית קלינית מומחית | ט.נ.א

מכירים את השיר מרובה הביצועים, "Don't let me be misunderstood"? המשפט "אל תיתן לי לחוש לא מובן" משקף את הצורך בסיסי של כולנו לחוש שהזולת רואה ומבין אותנו באופן עמוק, ואת החשש שלא כך יהיה. מענה לצורך הזה אנו מקבלים כאשר הזולת מגיב אלינו באופן אמפתי.

ההכרה בחשיבות קיומה של סביבה אמפתית, הפכה את האמפתיה למרכיב בלתי נפרד מכל טיפול פסיכולוגי. במקביל, הלכה והתגבשה גם ההכרה בחשיבותה של האמפתיה במגוון הַקְשָרים שבחיינו: בהורות, בקשרים משפחתיים, זוגיים וחבריים, במערכת החינוך ובמקומות העבודה. כחלק מכך, השימוש במילה "אמפתיה" הפך לנפוץ בשפת היומיום שלנו, אלא שלא פעם נראה שנעשה בה שימוש מוטעה: לעתים האמפתיה מזוהה עם יחס חם, אוהד, אכפתי, חומל או מתחשב כלפי אדם אחר, ולפעמים עם מושגים קרובים כמו "הזדהות" ו"סימפתיה". כדי שנצליח ליישם אותה בחיי היומיום, חשוב קודם כול להבין את משמעותה הייחודית של האמפתיה ואת השפעתה על מערכות היחסים, המלוות את שגרת חיינו.

אז מהי אמפתיה?

מקורה של המילה ביוונית, ופירושה "להרגיש לתוך" (EM – "להיכנס לתוך", "פאתוס" – "רגש"). מילה זו נבחרה על ידי הפסיכולוג הבריטי אדוארד טיצ'נר ב-1909 כדי להמשיג רעיון חדשני, שהגתה קבוצת פילוסופים בגרמניה. לפי רעיון זה, השימוש במנגנון הפסיכולוגי של השלכה של רגשות ומחשבות לתוך אדם אחר, מאפשר לנו להגיע לכדי הכרתו או ידיעתו.

הפסיכולוג קרל רוג'רס והפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, שהיו דמויות מובילות בחקר תופעת האמפתיה, הציעו הגדרה רחבה יותר שכוללת את רעיון ההשלכה ועם זאת מתייחסת לאמפתיה גם כאל עמדה פנימית – סוג של נוכחות או של הוויה, שמכוונות לזהות ולהבין, באופן מדויק ככל האפשר, את האופן שבו אדם אחר חווה את עצמו ואת העולם הסובב אותו מנקודת מבטו הסובייקטיבית. היכולת שלנו "להיכנס לנעליו" של אדם אחר ולתת ביטוי להבנות אלה, גורמת לו לחוש נראה ומובן. בעמדה פנימית זו אנחנו נכונים להעמיד את עצמנו במצב פתוח ורגיש למתחולל בעולמו החווייתי של אדם אחר, כדי לזהות ולהבין את מה שהוא חווה ואת הסיבות לכך, הכי קרוב לנקודת המבט האישית שלו.

כשאנו אומרים "עולמו החווייתי", הכוונה היא לכל מה שהזולת מרגיש, חושב או מדמיין, ומעביר אלינו באופן מילולי או דרך טון הדיבור ושפת גופו. משכך, העמדה האמפתית אינה מְכַוֶונת רק למצבים שבהם הזולת חווה מצוקה, אלא גם למצבי הרווחה שלו, למשל כשהוא נרגש לנוכח אירוע שמשמח אותו. בנוסף, חשוב לזכור שעולמו החווייתי של הזולת עשוי להכיל רגש יחיד אך גם כמה רגשות במקביל. למשל, אותו אדם עשוי לחוש בצורך בקשר זוגי, ובו זמנית גם לחשוש מקשר כזה (מצב של קונפליקט).

איך נדע מה חווה האדם האחר?

העמדה האמפתית מתבטאת בהקשבה פעילה וממוקדת שאנו מַפְנים לזולת. הקשבה זו נועדה לאסוף מידע על המתרחש בקרבו ולהבינו טוב יותר. מידע כזה יתקבל גם דרך שאלות פתוחות, כגון "מה הרגשת?", "מה חשבת?", "למה התכוונת כשאמרת ש…?, "מה היה בזה שכל כך פגע?" – כל זאת, בשונה משאלות 'סגורות' שהתשובה עליהן היא "כן" או "לא".

הקשבה כזו מצריכה מאתנו להניח בצד, לזמן מה, את כל מה שעלול להפריע לכך: את ההנחה שאנחנו יודעים מה הזולת מרגיש ומדוע, את העמדות השיפוטיות שמתעוררות בנו, את הדעות והאמונות שלנו. ניתן לתאר את העמדה האמפתית ככזו שבה אנחנו נכונים "לשים את עצמנו בנעליו של הזולת" כדי להבין "איך זה בשבילו".

מהיכן נובעת האמפתיה שלנו?

היכולת לזהות ולהבין את מה שהזולת חווה נגזרת מהעמדה האמפתית, שבה אנחנו מקשיבים ומשקעים את עצמנו במה שהזולת מנסה להעביר אלינו. כשאנו מאפשרים למה שהוא חווה לחדור אלינו ולהיקלט בתוכנו, אנו גם מחפשים בתוכנו חוויות דומות (לא בהכרח זהות) שחווינו בעצמנו. חוויות אלה מייצרות מעין בסיס, שעוזר לנו לעמוד על המתרחש בקרבו של הזולת, באמצעות השלכה. עם זאת, מכיוון שייתכנו גם הבדלים בין עולמו החווייתי של הזולת לזה שלנו, עלינו להישמר מפני מצב שבו נייחס לו באופן גורף את כל מה שיש בנו – ולא בהכרח גם בו. כלומר, יש לשים לב לכך שנעשה בהשלכה שימוש מבוקר: לצד השאלה "מה אני הרגשתי במצב דומה?", עלינו להשאיר מקום גם לאופן הייחודי שבו הזולת חווה את הדברים, ולשאול את עצמנו גם "מה הזולת עצמו מרגיש במצב שהוא מתאר?".

איך נכון לבטא את האמפתיה שלנו?

המענה האמפתי נועד לתת הד מילולי לחוויה שהזולת מבטא (במילים ובאופן לא מילולי) בשפה שמתייחסת לרגשותיו, במטרה לפגוש אותו במקום שבו הוא נמצא. את המענה הזה נכון להציע לזולת כשנחוש שהרגע בשל לכך, למשל כאשר נראה שהוא סיים לומר את דבריו ושהוא פנוי או מסוגל להקשיב. המענה האמפתי אמור להיות מלווה בתקשורת לא מילולית תואמת. בהעדר הלימה כזו – למשל, כאשר ההד המילולי שלנו תואם למצוקתו של הזולת, אך נאמר בטון קליל ובחיוך – האדם שמולנו יחוש מבולבל ויתקשה לחוות אותנו כאמפתיים.

דוגמאות למענים אמפתיים?

למשל, מענים המתחילים במילים "זה נשמע ש…" – "זה נשמע, שאת כועסת כי לא הייתי פנויה אליך והרגשת שאת לא מספיק חשובה לי"; "שממש לא קל לראות שיש לה בן זוג חדש, כי עדיין יש לך רגשות כלפיה"; "שאת מתלבטת, כי מצד אחד חשוב לך לומר את מה שאת חושבת ומצד שני את חוששת מהתגובה"; "שאתה מאוכזב כי ציפית שיעזרו לך בתפקיד החדש והרגשת שזה לא קורה"; "שאת ממש שמחה כי הצלחת במבחן שכל כך חששת ממנו"; "שאתה מרגיש גאה בעצמך, כי הצלחת להתמודד עם המכשולים שהיו בדרך ולהשיג את המטרה".

האם אמפתיה היא אך ורק מילולית?

לא, במצבים מסוימים המענה האמפתי עשוי לקבל גם ביטוי התנהגותי. למשל, כאשר נתאים את קצב ההליכה שלנו לזה של הורה מבוגר, שהליכתו קשה עליו, תתעורר בו תחושה שאנחנו מבינים ורואים את מה שהוא חווה. בנוסף, לעתים, המענה האמפתי עשוי לכלול גם מגע פיזי, למשל, חיבוק שבין הורה לילדו, מגע בין בני זוג או הנחת יד על כתפו של חבר.

איך נדע שהאמפתיה שלנו פועלת?

הרגשתו של הזולת שהוא הובן ונראה על ידינו – היא זו שקובעת האם תגובתנו אכן הייתה אמפתית. תחושה כזו יכולה לקבל ביטוי מילולי, במילים כמו "נכון!", "בדיוק!", "ממש ככה!", וגם ביטוי לא מילולי, למשל דרך התרגשות שאוחזת באדם שמולנו. למעשה, התגובה האמפתית שלנו הינה תמיד בגדר השערה לגבי חווייתו של הזולת, שיכול לאשר או להפריך אותה. במקרה האחרון, השיח המתמשך וההקשבה האמפתית שלנו, עשויים לסייע לנו להציע מענה אמפתי מדויק יותר.

אז מה ההבדל בין אמפתיה וסימפתיה?

סימפתיה משמעותה להשתתף או לחלוק עם הזולת את סבלו, כאבו או צערו, בניסיון להציע לו נחמה (ביוונית,  sym– "ביחד", פאתוס – גם "סבל", "צער"). לדוגמה: "איך אפשר לעשות דבר כזה?", "צר לי שאתה עובר תקופה קשה", "צר לי על אובדנך". באמפתיה, לעומת זאת, אנחנו מציעים לזולת את הבנתנו ולא את צערנו, והיא מוצעת לא רק כלפי סבלו וכאבו אלא למלוא טווח רגשותיו. ביומיום, המילה "סימפתיה" קיבלה משמעות נוספת של אהדה או חיבה שאנחנו חשים כלפי הזולת, אך גם היא אינה זהה למשמעותה של ה"אמפתיה".

האם אמפתיה משמעותה הזדהות?

במהותן, הן אמפתיה והן הזדהות מתייחסות לחוויה של אדם אחר, ובשתיהן מתרחש תהליך שבו הגבולות בינינו לבין הזולת מתרופפים. ההבדל הוא, שבכל אחת מהן התרופפות זו נושאת אופי שונה. כשאנחנו מזדהים עם הזולת, מתרחש תהליך שבו אנחנו מתמזגים עם חוויותיו, והגבולות בינו לביננו מתמוססים לחלוטין. אם הזולת מבוהל אנחנו מבוהלים איתו, ואם הוא חש בדיכאון אנחנו חשים את דיכאונו כאילו היה שלנו. מדובר אם כן במצב של מעורבות רגשית עזה, שבו אנו "נלכדים" בתוך עולמו החווייתי של הזולת, ומאבדים את היכולת להתבונן על הדברים מהצד ולחשוב עליהם – אותה יכולת שנדרשת לצורך המענה האמפתי. בעמדה האמפתית, לעומת זאת, אנחנו מאפשרים לגבולות בינינו לבין הזולת להתרופף מעט, כדי לאפשר למה שהוא חווה לחדור אלינו פנימה ולהיקלט בתוכנו. עם זאת, אנחנו גם שומרים על הגבולות, בכך שאנחנו משמרים בתוכנו את ההכרה שמה שחודר לתוכנו שייך לעולמו של הזולת ולא לזה שלנו. כך אנו יכולים לשוב לעמדה של צופה מהצד, וכך גם נשמרת היכולת להתבונן ולחשוב על הדברים, שנדרשת לצורך המענה האמפתי.

האם אפשר להיות אמפתיים מבלי להסכים עם הזולת?

זוהי טעות לחשוב שגילוי של אמפתיה לזולת משמעו שאנחנו גם מצדיקים את כל מה שהוא מרגיש או חושב, ולכן גם מעודדים אותו להתבצר בעמדותיו או לנהוג בדרך מסוימת. במידת הצורך אנו יכולים לא להסכים עם האופן שבו הוא רואה את הדברים, נוהג או חושב לנהוג, ואף להשמיע את עמדותינו ואת דעותינו. לדוגמה, שיחה עם חבר השרוי במצוקה, ומתאר בפנינו תוכנית לפתור אותה בדרך שנראית כעלולה לפגוע בו. תגובה אמפתית למצוקה כזאת תאפשר לו לחוש שאנו מבינים את המתחולל בנפשו, אך יכולה בהחלט להיות מלווה בניסיונות להניא אותו מתוכניתו ולהגן עליו, למשל, דרך התייחסות לסכנות והצעה חלופית. יתרה מכך, דווקא ההתייחסות האמפתית, שמעוררת בזולת חוויה שרגשותיו נראים ומובנים, היא בעלת פוטנציאל גבוה לחולל שינוי ברגשותיו ובהתנהגותו.

בנוסף חשוב לזכור, שגילוי של אמפתיה אינו זהה להתבטלות עצמית, לוויתור או לצורך לרצות את הזולת. אלו עלולים לפגוע בנו ובמערכות היחסים שלנו. בצד הבנתנו האמפתית לרגשותיו של הזולת, ניתן גם לבטא את המתחולל בקרבנו, ובמקרי הצורך להציב גבולות. דוגמה לכך היא מפגש עם אדם שצועק ומגדף. במקרה כזה ניתן לומר שאנחנו מבינים שהוא כועס ושקשה לו, אך גם להוסיף שכך קשה לנו ושנוכל להמשיך בשיחה אם הטונים והשפה ישתנו. התייחסות כזו מעניקה הכרה לרגשותיו; הוא יחוש שאנחנו רואים, מבינים ולא מתעלמים מהם, אך בו בזמן ישמע שיש גבול ושלא נוכל להמשיך באינטראקציה בדרך כזו.

אז איך מיישמים אמפתיה ביומיום?

בראש ובראשונה מבינים, שההתייחסות האמפתית לא באה לנחם את הזולת או להציע לו חמלה. גם לא מדובר בניסיון לבטא כלפיו דאגה ואכפתיות או יחס חם, אוהב ומתחשב (על אף שאלה עשויים לחבור להתייחסות האמפתית). המטרה אינה להיות אדם נחמד, שאוהד ומקבל באופן גורף את נקודת מבטו של האחר. מדובר בעמדה פנימית, שמכוונת להבין לעומק את מה שהזולת חווה מנקודת מבטו הסובייקטיבית ולבטא את הבנותינו כלפיו, במענה לצורך העמוק המובנה בכל אחד מאתנו, לחוש נראים ומובנים. הבנתו של מושג זה מהווה צעד ראשון ליכולתנו ליישמו ביומיום. עם זאת, קיימים גורמים נוספים שיכולים להשפיע על נכונותנו או יכולתנו להיות אמפתיים. ישנם מצבים שבהם האמפתיה תתעורר בנו באופן ספונטני, בעוד שבאחרים נידרש למאמץ כדי להבין את עולמו החווייתי של האחר –  למשל, במצבים שבהם הנושא שמעסיק את הזולת או רגשותיו מעוררים בנו קושי משל עצמנו, או במצבים שבהם עומסי היומיום משפיעים על מידת פניותינו המעשית והרגשית.

לסיכום, למה חשוב כל כך להיות אמפתיים?

הנכונות לכוון את עצמנו למתרחש בעולמו החווייתי של האחר ולשים את עצמנו לרגעים בנעליו, מהווה אבן יסוד חיונית ומועילה ביותר למערכות היחסים שבחיינו. העמדה האמפתית מאפשרת לנו להבין טוב יותר את הסובבים אותנו, ולתת מענה לצורך האוניברסלי ב"הד אנושי" למתרחש בקרבנו. כך, הזולת יחוש נראה ומובן יותר, ולכן גם פחות בודד, מה שמפחית מצוקה ויוצר תחושת הקלה. בנוסף, האמפתיה עוזרת לנו ליצור ולשמר מערכות יחסים במרחב האישי והמקצועי, להעמיק את הקרבה בקשרים אינטימיים, ואף להתמודד עם מצבים טעונים ועם קונפליקטים המתגלעים בינינו לבין זולתנו. מומלץ בחום!

מאת שרית בוסקוביץ' | פסיכולוגית קלינית מומחית | ט.נ.א

נשלח ב מאמרים