למה כל כך קשה לנו לקבל עזרה?

אנשים לרוב רוצים להרגיש עצמאים, מתפקדים, כאלו שהולכים במסלול חייהם המוכר והידוע, בלי הפתעות ובלי מכשולים. כל סטייה ממנו, כל שינוי, כרוך במאמץ ניכר. אנשים רוצים לחשוב שהם נמצאים במקום הנכון להם, שהם מכירים את עצמם ופועלים מהסיבות הנכונות.

 

איך כל זה מתקשר לפניה לטיפול?

 

חשוב להבין שההחלטה להגיע לטיפול היא חלק מתהליך בדיקה עצמית וחיפוש האם וכיצד ניתן להתמודד טוב יותר עם אתגרים וקשיים שונים הפוקדים אותנו לאורך החיים.

 

נראה שהחלטה שכזו יכולה להתקיים רק כאשר אנו באמת זקוקים ובשלים לעזרה, רק כאשר מתגבשת בנו ההבנה שאנו באמת ובתמים פשוט לא מוכנים להמשיך במסלול המוכר אך והכואב. רק אז מתעצמת בנו מוטיבציה מספקת כדי לנסות לבדוק דרך אחרת.

 

וכשכבר קופצים למים ועושים צעד משמעותי שכזה, קורה שאנשים שואלים את עצמם, "למה הגעתי לפה רק עכשיו? אילו רק הייתי מגיע/ה עשר שנים קודם לכן, היו נחסכות ממני שנים רבות של סבל." חשוב להבין שאין קיצורי דרך.

 

אי אפשר היה לבוא קודם, כי הייתי צריכ/ה לעבור דרך כדי להבין שהתהליך הזה הכרחי עבורי. אם למשל אדם מתלבט אם להתגרש, הוא צריך להיות בטוח שהוא ניסה כל מה שיכול היה, כדי להיות בשל לבדוק אפשרויות אחרות.

 

אם אישה לא מרוצה במקום עבודתה, היא צריכה להרגיש מספיק תסכול, כדי לעשות שינוי.

 

הכירו את פירמידת הצרכים

 

אנשים מטבעם רוצים להתפתח ולהגיע למיצוי הפוטנציאל הגלום בהם.

 

אברהם מאסלו (באנגלית: Abraham Maslow‏; 1908 – 1970) היה פסיכולוג חברתי שנחשב לאחד התאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית.

 

מאסלו פיתח תאוריה הנקראת "הגישה ההומניסטית", הטוענת כי האדם שואף להגשים את עצמו ולפתח את ה"עצמי" שלו, הכולל את היכולות, הרגשות, המחשבות והתפיסות שלו בנוגע לעצמו ולסביבתו.

 

לפי מאסלו יש לנו פירמידת צרכים שמתנהלת בצורה היררכית. לפי פירמידה זו, כדי לממש צרכים רוחניים עליונים (גבוהים) יותר, חייבים קודם למלא את הצרכים הפיזיולוגיים והבסיסיים. באופן טבעי אדם יחוש רצון לעלות מעלה בפירמידת הצרכים, ומשהשיג צורך בסיסי יותר, כמו גג מעל ראשו ואוכל בצלחתו, יהיה פנוי להגשמת צרכים נוספים לרבות צרכים רגשיים-נפשיים.

 

אלא שפעמים רבות אנשים "נתקעים" באחד מן השלבים, ומתקשים לעבור לשלב הבא כל עוד לא הצליחו למלא את השלב הקודם כהלכה. כאמור, בתחתית הפירמידה מצויים הצרכים הפיזיולוגיים כמו אוכל ושינה וכשלאדם חסרים צרכים אלו (אולי רעב, עייף או חולה) יהיה לו קשה להתפנות ולחשוב על דברים אחרים, ולכן הצרכים האחרים יחוו כמותרות.

 

ברמה השנייה של הפירמידה מצויים צורכי הביטחון כמו הצורך בסביבה בטוחה וצפויה, הצורך בביטחון בריאותי והצורך בביטחון תעסוקתי. אנשים שמתקשים לטפס מעלה מהרמה הזו, יתקשו לעזוב מקום עבודה שמתסכל אותם כיוון שיחששו שלא ימצאו משהו טוב יותר. אם יש חשש שלא יהיה להם ממה להתפרנס, יהיה להם קשה לחשוב במה הכי נכון להם לעבוד.

 

ברמה השלישית מצוי הצורך באהבה והשתייכות. רצון לאהוב ולהיות נאהב, להשתייך ולהיות חלק מקבוצה. שלב זה קשור לגיבוש הזהות העצמית. צורך זה עלול להוביל למצב שבו אדם יבחר להיות עם אדם אחר שאוהב אותו אבל לא באמת נכון עבורו. בהקשר החברתי, אנשים עלולים להתנהג שלא לפי רצונם, אלא לפי לחץ חברתי כזה או אחר, רק בגלל שהם חוששים להיות מחוץ לקבוצה. הצורך בהשתייכות מאפיין במיוחד את גיל ההתבגרות. ובני נוער לעתים נגררים לעישון, שתיית אלכוהול, או צריכת סמים על מנת להיות ״קולים״ ומקובלים, ולאו דווקא כי הם באמת רוצים בדברים האלו.

 

ברמה הרביעית קיים הצורך בהערכה עצמית וחברתית. תחילה, נרצה להרגיש טוב עם עצמנו, עם הערכה עצמית וביטחון עצמי. בנוסף, קיים הצורך להרגיש שמה שתרמנו לחברה או למקום העבודה מוערך על-ידי אחרים ומקבל הכרה חברתית. נרצה לחוש מכובדים ובעלי ערך. אנשים בשלב הזה יכולים להיות בתפקיד שהם לא מרוצים ממנו, אבל מספק להם כבוד שהם חוששים לאבד. למשל יכולה להיות מנהלת בית ספר שמרגישה שחיקה ומיצוי בתפקיד הזה, אבל תחשוש לבדוק מה היא באמת רוצה לעשות.

 

ברמה החמישית והאחרונה קיים הצורך במימוש עצמי. כאן מדובר ביכולתו של אדם להביא לכלל מימוש את כישוריו הייחודיים ולבטא את הפוטנציאל האישי הטמון בו.

 

אנשים רבים ירצו לחשוב שהם יכולים לעשות לבדם את הדרך שתוביל אותם אל עצמם. פרויד מדמה את המצב התודעתי שלנו לקרחון המצוי ברובו מתחת למים. רק קצה הקרחון המבצבץ מלמעלה הוא מודע. רוב האנשים "נתקעים" בגלל הדברים שהם לא מודעים להם, קרי מתחת למים.

 

בהקשר של היררכיית הצרכים של מאסלו, יתכן שאנו נתקעים באחת מרמות הפירמידה ומתקשים להגיע ולממש את הפוטנציאל שלנו בתחומים ובשלבים השונים אותם הזכרנו.

 

באופן טבעי, אנו נתקשה לזהות שיש לנו בעיה כיוון שלא אחת איננו מודעים לה. עם זאת כבני אדם אנו מרגישים את הפערים והתסכולים – לרוב דרך סימפטומים. הסימפטומים יכולים להיות גופניים ו/או נפשיים. למעשה, קשה להפריד ביניהם משום שהגוף והנפש הם צדדים שונים הפועלים בהרמוניה האחד עם השני. סביר שבתחילה, אדם ינסה לפטור עצמו ב-"זה רק משהו זמני". אך אם הסימפטום מתמשך, יהיה כדאי לנסות להבין את מקורו.

 

התחלנו להכיר בסימפטום מתמשך, אז מה עוצר בעדנו?

 

עשינו כברת דרך חשובה.! אך עדיין יש מחסום בלתי נראה שמפריד בינינו לבין ההחלטה שייתכן ונצא נשכרים מטיפול פסיכולוגי.

 

הכירו את הפחדים הפוקדים אותנו לפעמים – הפחד להזדקק, הפחד מתלות, הפחד מקשר משמעותי שאנו מגלים ש-"אי אפשר בלעדיו". אותו הפחד בדיוק, הוא זה שמונע מאיתנו להגיע אל עצמנו וכל שכן לטיפול. פחד שכזה, עלול למנוע מאיתנו לפגוש את עצמנו באופן האינטימי הזה שיכול להתרחש בנוכחות האחר בהקשר הטיפולי.

 

מחשבה רווחת שגם מסייעת לא להתמודד עם הפחד הזה היא ש-"הכול תלוי בי". ככל שאני מאמין בשליטה שיש לי, כך יהיה לי קל יותר לחשוב שהכול בידיים שלי. נוכל להבין, כי חשיבה שכזו כנראה לא תוביל אדם לחפש טיפול.

 

הרי אם הכל תלוי בנו, אז לשם מה הטיפול?

 

דמיינו שאתם מספרים למישהו את הדברים הכי כמוסים שאתם חווים, דברים שלא סיפרתם כמעט לאף אחד. דמיינו שהוא מקשיב לכם. דמיינו שהוא מסתכל עליכם באהדה ומגלה אמפתיה כלפי המצב שלכם.

 

זה בהחלט עלול להיות מפחיד, שכן המצב הזה יכול ליצור הרגשה של תלות באדם שנהיה חשוב עבורנו, שדעתו עלינו חשובה לנו, כמו מטפל/ת. אם המטפלת תפהק, או אם המטפל יבטל פגישה – אולי נרגיש לא רצויים ולא אהובים על ידי דמות שיש לה הרבה חשיבות בשבילנו. אז מה עושים? איך מתמודדים עם זה?

 

חשוב שנחוש חופשיים לומר למטפל/ת כל מה שאנו יכולים ומבינים לגבי הקשר המתגבש. אם אנו נפגעים – לומר זאת. אם נמאס לנו, או אם אנו נורא אוהבים את הקשר איתה – להעיז לומר זאת.

 

נגדיל ונאמר אף שקשר זה יכול לעזור לנו להבין איך אנו מתנהגים בקשרים אחרים, רומנטיים, חברתיים או משפחתיים, ולפיכך להוביל לעיתים לשינוי משמעותי בחיינו.

 

אז למה עדיין כל כך קשה לפנות לטיפול?

 

השאלה הזו יכולה להיראות מוזרה בבמה כמו טנא שמנסה לאפשר טיפול לקהל רחב יותר, שמעודדת ומקדמת טיפול נפשי אפשרי ליותר אוכלוסיות.

 

עד כה, ראינו שכדי להיות פנויים לעסוק בשאלה זו, עלינו להבין כי:

 

  • איננו עסוקים עוד בהישרדות (במובן הרמה הראשונה של מסלאו).
  • עלינו להגיע להכרה שישנה בעיה.
  • לזהות את העובדה ושאם כבר פגשנו בקושי שפוגע באיכות חיינו או תפקודנו, נטייתנו הטבעית היא להאמין שנוכל לפתור אותו בכוחות עצמנו, כלומר איננו מעוניינים לחוש תלות וצורך באחר.

 

גם כאשר מתגברים על מחסומים כלכליים ולוגיסטיים, כפי שראינו, ההגעה לטיפול פסיכולוגי לעיתים עודנה נשארת משימה קשה ואפילו קשה מאוד בגלל אמונות חוסמות וקושי רגשי לאפשר זאת לעצמנו.

 

באופן עקרוני, רבים מאתנו רוצים ללכת לטיפול:

 

  • אנחנו מרגישים שיש לנו עבודה פנימית לעשות
  • אנחנו חשים שמשהו מכביד עלינו
  • אנחנו רוצים להבין את עצמנו טוב יותר
  • אנחנו שואפים למצוא את המקום שלנו בעולם

 

ולמרות כל רשימת הרצונות הזו, בסופו של דבר איננו עושים את הצעד ומתקשרים למטפל/ת, או שכן מתקשרים וברגע האמת מעדיפים שלא להגיע לפגישה הראשונה, מבטלים את השנייה וכן הלאה.

 

למה זה קורה? אילו מחסומים נפשיים גורמים להתנהלות הזו לקרות? ואיך אפשר להתגבר ולהתמודד עם המחסומים האלה כאשר באמת סובלים וזקוקים לעזרה?

 

אחרי שפירקנו לגורמים את החסמים הנפשיים שצוינו לעיל, זה הזמן לעשות צעד אחד נוסף ולהכיר את המכשול שמטריד אותנו בטיפול עצמו.

 

בטיפול מגיעים לרמה עמוקה יותר של הבנה והיכרות עצמית

 

טיפול הוא לא פגישה עם חבר או חברה. הוא אכן גם מקום לפורקן ולשיחה, אך לרוב נעלה דברים רציניים איתם אנו מתמודדים, וגם נתייחס לאותו אדם מקצועי שניצב מולנו ברצינות רבה יותר מאשר לחבר/ה, קרוב ככל שיהיה.

 

בפגישה עם חבר או חברה אנחנו יכולים לדבר על נושאים עצובים וקשים. לרוב נצפה שאותם מכרים יתמכו בנו ויצדיקו אותנו. עם חבר/ה, בדרך כלל לא נצטרך להגיע לרמות של היכרות עם עצמנו שלא ידועות לנו מראש, ואם נחזור לדימוי של פרויד, הרי שלא נתבקש לצלול אל תוך חלקי הקרחון שנותרו עד כה מוסתרים.

 

מנגד, כשבטיפול עולים דברים שמפתיעים אותנו, חלקם יהיו רציניים ועמוקים: לפתע נדבר על מה שקרה לנו בילדות, ניגע בפחדים ובמבוכות הכי גדולים שלנו. נשוחח על הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו ובחיים שלנו. למה באמת שנרצה דבר כזה? למה שנרצה שעה שבועית של ייסורים כאלו? עד כמה נחוש בטוח לגעת בכך בנוכחות אדם מקצועי, קרי המטפל/ת? איך נוכל לעמוד בכל הסבל? עד כמה המטפל/ת יבין אותנו, לא ישפוט אותנו? עד כמה ימשיך לאהוב אותנו?

 

עם הקושי הזה, נתמודד בצורות שונות:

 

ראשית כל, כדאי להבין שהקושי והסבל הם כנראה חלק הכרחי מהתפתחות אישית משמעותית. חשוב שנזכור שהם היו קיימים עוד לפני הטיפול. אמנם נחווה אותם עם תחילתו של הטיפול, אך כאן אנו למעשה פוצחים בדרך חדשה, דרך שתסייע לנו להתמודד ולא רק לקבל את הקושי כמנת חלקנו.

 

כמו כן, נוכל לרכוש כלים שיעזרו לנו להגדיל את היכולת שלנו לרגשות שונים, כולל אפילו שימחה והנאה, ולא רק רגשות קשים יותר ושליליים.

 

ההתמודדות עם הרגשות שנחשבים לקשים (כמו עצב, חרטה, כעס, קנאה) יכולה להפוך אותנו לאנשים רגישים יותר באופן כללי. רגישות מאפשרת לנו להבין ולהתקרב יותר לאנשים אחרים, להבין אירועים ואתגרים. יש סיכוי רב יותר שנחווה גם שימחה, אהבה, התלהבות והתרגשות אם רק נאפשר לעצמנו לחוות את הצדדים הכואבים והפחות נעימים שבמנעד הרגשי.

 

הצד השני של המטבע:

 

באופן טבעי, במהלך הטיפול עולים גם תכנים נוספים, משמחים ונעימים יותר. העצב, הסבל והכאב הם חלק מאתנו, אבל בואו לא נשכח גם את הרגשות הטובים יותר. פעמים רבות, ובעיקר ככל שהקשר ביניכם לבין המטפל/ת יתמשך, תחושו רצון לשתף את המטפל/ת דווקא ברגשות טובים והצלחות שחוויתם לאחרונה. תשכילו להבין את החוזקות והיכולות של עצמכם, ותתרגמו את התחושות לשיחה וחקר עצמי.

 

טיפול הוא חוויה מורכבת ומחזקת -; גם דרך דיבור על הסבל והקושי, אך גם באמצעות ההבנה של הדברים הטובים שיש בכל אחד מאתנו, והיכולת לנוע בין שניהם.

 

מי זה שם במראה? להכיר ולא להכיר את עצמנו

 

במסגרת הטיפול, אנחנו פתאום מכירים את עצמנו מחדש. למשל, כל הזמן הזה חשבנו שאנחנו אנשים טובים, הגונים ואוהבי-אדם. הנה פתאום מתברר שאנחנו חווים קנאה עזה באחים שלנו ובחברים שלנו.

 

מאז שאנו זוכרים את עצמנו, הרגשנו שאנחנו אוהבים את ההורים שלנו, ופתאום אנחנו מגלים שבמובנים רבים הם מאוד מקשים עלינו או מעוררים בנו רגשות שליליים. אולי חשבנו שאנחנו חסרי ערך ובטיפול נגלה שיש בנו הרבה מעלות ותכונות טובות.

 

העובדה שבמהלך הטיפול אנחנו אולי נחוש כאילו אנו לא מבינים מי אנחנו בכלל ותהיה תחושה של זרות, יכולה להיות מטלטלת ולא נעימה, אך גם מעצימה ומועילה. אנשים רבים מונעים מעצמם להשתנות, משום שהם מזדהים מדי עם האני המוכר להם, כזה שנעשה סוג של חבר ותיק. למשל, אם מישהו רגיל לחשוב על עצמו כעצלן או לא יוצלח בתחום מסוים, לפעמים יתקשה לבצע שינוי משמעותי ולבנות זהות חדשה. חלק מהקושי יכול גם לנבוע מהצורך של המערכת אליה הוא שייך שיישאר כפי שהיה, משום ששינוי בחלק מהמערכת עשוי לטלטל משהו במערכת כולה.

 

חשוב לזכור, שהתהליך של הגילוי העצמי הוא תהליך הדרגתי. אף אחד לא מגלה את עצמו מחדש בפגישה הראשונה. ובדרך כלל גם לא משתנים בטיפול מקצה לקצה. אנו פשוט מגלים עוד צדדים על עצמנו, ומפתחים יכולות ותגובות שיעניקו לנו מרחב בחירה גדול יותר.

 

הטיפול כחוויה מורכבת

 

אנחנו ממש לקראת סוף המחשבות שלנו שעלו סביב הנושא הזה, ואם צלחנו את הקריאה עד כה, עשינו כברת דרך לא רעה בכלל!

 

נכון, מדובר בתהליך לא פשוט כלל. ונכון יהיה להניח שאנו נכנסים לחוויה רגשית ואינטנסיבית, חוויה שתגלה לנו את עצמנו מחדש, חוויה שתיצור מערכת יחסים עם מטפל/ת ושאולי אף תיצור תחושת מתח ותלות מסוימת.

 

לא תמיד קל לשבת שעה בתוך חדר עם אדם זר ולדבר על הדברים הכי עמוקים בנפשנו. המחסומים שמפריעים לנו להיות בטיפול הם טבעיים, הטיפול מפחיד וזה טיבעי ולגיטימי. לתחושות הללו יש תפקיד חשוב ומטרתן לאפשר לנו לחוש בטוחים יותר, להסתגל לאט למצב (קשר) חדש ולא מיד לבטוח באדם המטפל שניצב מולנו.

 

ככל שהקשר הטיפולי מתחזק, סביר שמבשיל בנו הרצון להתגבר על המחסומים האלה, במיוחד אם יש מצוקה או קושי שאיננו מצליחים להבין או להתמודד איתם לבד.

 

ועכשיו באמת יהיה ניתן לבדוק האם יש למסגרת הטיפולית ולמטפלת הזו משהו להציע לנו.

נשלח ב מאמרים