אנה פרנק – היומן הגרפי: המלצה חמה על ספר (וקצת פסיכולוגיה גם…)

כתבה: רבקה חוברס, פסיכולוגית קלינית מדריכה וחברת ט.נ.א

מבוא:

ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה הריכוז אושוויץ ע"י הצבא האדום. בשנת 2006, 61 שנים מאוחר יותר, קבע האו"ם תאריך זה (27.1) כמועד ציון "יום הזכרון הבינלאומי לשואה". לקראת היום הזה, ולמרות ש"יום השואה" בישראל יצוין רק בעוד מספר חודשים, מצאתי לנכון להתייחס בכמה מלים לספר, שיצא לאור לפני מספר חודשים: "אנה פרנק – היומן הגרפי". הספר עובד ע"י ארי פולמן ואוייר ע"י דוד פולנסקי (כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ, 2017) ויצא לאור בתמיכתה של קרן אנה פרנק בבזל ובהתבססות על התרגום מהולנדית של קרלה פרלשטיין את היומן המקורי. דבר המחברים, המופיע בסיום הספר, פותח במלים הבאות, שמצביעות על בינלאומיותה של אנה פרנק: "בספרו קץ השואה תיאר הההיסטוריון הנודע פרופ' אלווין רוזנפלד את אנה פרנק כאייקון השני בחשיבותו מכל הסמלים שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה. רוזנפלד טען שאם ילדה מאלבמה תתבקש לציין שני שמות המתקשרים לאותה מלחמה, היא תמנה את היטלר ומיד אחריו את אנה פרנק".

אנה פרנק נולדה בגרמניה ב-1929. ב-1933, עם עלית הנאצים לשלטון, הגרה המשפחה לאמסטרדם. ביוני 1942 קבלה אנה כמתנה ליום הולדתה ה-13 מחברת. בחיפושה אחרי חברה, עימה תוכל לשוחח על דברים שמעבר לעניני היומיום, הפכה אנה את המחברת ל"קיטי", חברה קרובה, תומכת ובלתי שיפוטית…, שבכתיבה היא פונה אליה, ועימה היא חולקת את סודותיה, את מחשבותיה הכמוסות ואת המאבקים שלה עם עצמה, עם רגשותיה העוצמתיים והקונפליקטואלים ואת חלומותיה. כחודש מאוחר יותר, כשאימת הכבוש הנאצי ורדיפת היהודים הגיעו לשיאים חדשים גם בהולנד הכבושה, התפנתה משפחת פרנק אל "דירת המסתור" – אותו בית אחורי נסתר במקום עבודתו של אביה. האקט הנורמטיבי והמוכר של "כתיבת יומן בגיל ההתבגרות" הפך מתיעוד אישי עשיר למסמך היסטורי, ואנה פרנק הפכה אחרי המלחמה לסמל.
את דירת המסתור חלקה משפחת פרנק (אנה, הוריה ואחותה מרגוט, המבוגרת ממנה ב-3 שנים), עם מר וגברת ואן דאן ובנם פטר ובהמשך גם עם מר דוסל. צרכי המשפחה סופקו ככל הניתן ע"י עובדיו/חבריו ההולנדים של אוטו פרנק, אביה של אנה. ב-4 באוגוסט 1944, כנראה בעקבות הלשנה, נעצרו שמונת דיירי המחבוא ושניים מעוזריהם ההולנדים ואחרי 4 ימים בבית המעצר באמסטרדם נשלחו למזרח. באוקטובר 1944 הועברו אנה ומרגוט מאושוויץ לברגן-בלזן. שתיהן נדבקו במהלך מגיפת הטיפוס, שפשטה במחנה, ונפטרו, כנראה, בסוף פברואר או בתחילת מרץ 1945. מבין שמונת דיירי "הבית האחורי" היה אוטו פרנק היחידי ששרד. ביוני 1945 שב לאמסטרדם, וב-1953 הגר לבזל שבשוויץ, נישא בשנית והתמסר להפצת היומן ברחבי העולם. ב-1963 הקים בבזל את קרן אנה פרנק. אוטו פרנק נפטר ב-1980. עד 2015 נוהלה הקרן ע"י אחיינו, שנפטר גם כן. הקרן היא בעלת זכויות היוצרים על הארכיון המשפחתי, והיא מחויבת בהמשך הפצתו של היומן גם היום.

על הספר:

אני שיכת לדור, שרבים ממנו קראו את "יומנה של אנה פרנק" במהלך ילדותם או במהלך נעוריהם. היומן הגרפי, שיצא לאור, החזיר אותי שנים אחורה, אבל גם השאיר אותי כקוראת ב"כאן" וב"עכשו" – מעל 70 שנים מאז תום המלחמה הנוראית ההיא.
אומרים, שתמונה אחת שוה יותר מאלף מלים. אצל מחברי הספר ניכר דוקא המאמץ, שלא להותיר את מילותיה של אנה בצל האיורים הנפלאים בעיני, למרות האילוץ לקצר ולחבר לתקופות פרקים ביומן, שנכתבו בתאריכים שונים. יש שיטענו, שבמתכונתו המאוירת יצליח הספר להנגיש את ספורה של אנה ואת המשמעות של "היות יהודי" באירופה (ובכלל) במחצית הראשונה של שנות ה-40 של המאה הקודמת לבני הנוער היום. גם אם יש קמצוץ של אמת בטענה הזו, אני סבורה, שכוחו ויחודו של היומן הגרפי טמונים במידה רבה בהתבוננות מבחוץ, גם אם מתוך קשב קרוב למלים הכתובות ולנערה, שכתבה אותן. לעניות דעתי, התבוננות מסוג זה לא יכולה היתה לצמוח מוקדם יותר. נדרשו שנים ארוכות של נסיון להבין ולהתחיל לעבד את הארוע הטראומתי העצום, שנקרא: "השואה". לאורך שנים ארוכות ניתן היה רק לנסות "להקשיב". אסור היה "לגעת". כמעט אי אפשר היה לחשוב.
"לאייר" – משמעותו להעז לשחק עם החומרים. לתת איזו פרשנות אישית למלים הכתובות. לדמיין. "להכנס לראש של אנה". להרגיש, שכבר מותר בכלל. שכבר מותר, שלא לפחוד, בפרט.

קראתי את היומן הגרפי על מילותיו ועל איוריו כאדם בוגר וגם כפסיכולוגית. מצאתי את עצמי חושבת הרבה על יחסי הגומלין, שמעסיקים את אנה במחבוא. ניתן לזהות 3 מעגלים מרכזיים כאלה:
המעגל הראשון מתבטא בקשר בין העולם שבחוץ לבין המחבוא. בחוץ נמצאים העוינים, הרודפים, "הרעים". מתי המעט "הטובים" ביניהם הם אנשי הקשר, המטפלים בדיירי המחבוא, הקורבנות, שיש נסיון להצילם. רק בלילות או כשאנה ומרגוט רוחצות בגיגית, או כשאנה מתבוננת החוצה ביחד עם פטר "ברגעים גנובים", היא מצליחה לעתים לראות ירוק, שמים, צפורים – ולזכור ולהזכיר לעצמה את יפי החיים גם בעולם בחוץ. ומאד להתגעגע אליהם, אל העולם (לצד הגעגועים העולים לאוכל משובח, לבגדים נאים וכו').

המעגל השני הוא יחסי הגומלין בין דיירי המחבוא בכלל ובין אנה לביניהם בפרט. בד"כ חווה אנה את עצמה כמטרה ללעג, לעקיצות, לנזיפות ולהשוואות מכאיבות בין אחותה "הטובה" לבינה "הרעה". היא לומדת להותיר בתוכה את מחשבותיה ואת רגשותיה האמיתיים כלפי דיירי הבית, כולל הוריה ואחותה, כש"קיטי" היא השותפה היחידה להם. גם כשהיא מתאמצת להיות נעימה וראויה ולכבוש את כעסיה – היא חווה בקורת. מולם, "הרעים" לעתים בחוויתה, היא עוסקת רבות בנסיון לדעת מיהי ולהשאר "היא עצמה".

המעגל השלישי, והמעניין ביותר בעיני, הוא הקשר של אנה עם עצמה, (שעליו ארחיב מעט בהמשך). עצם כתיבת היומן מאפשר העמקה של הקשר הזה, ו"הדיבור" עם "קיטי" הוא שיחותיה של אנה עם עצמה.
האיורים מדברים את שפתה של אנה ואת דרך חשיבתה. הם מלאי הומור והם מלאי חמלה. הם מוארים בצבע בשעות היום, ברגעים הנעימים יותר, וכשהם מתארים מחשבות/דמיונות של אנה ומשחק ב"כאילו". הם כהים וחשוכים בשעות הלילה הקשות ומלאות החרדה, כשמגיעות החדשות הקשות מהעולם שבחוץ, וכשאנה כותבת את חלומותיה הרעים.
נדמה לי, שבעיתוי המתאים, למעלה מ-70 שנה אחרי סיום המלחמה, הצליחו מחבריו של היומן הגרפי להעצים ולהעשיר את קולה של אנה פרנק, שהיה עשיר ועוצמתי מלכתחילה.

על אנה:

אנו מלוים את אנה באמצעות היומן בשנים הקריטיות של התבגרותה (13-15), שלא הגיעה אל סיומה. רוב היומן נכתב בדירת המסתור. כנערה צעירה מאד – הבת הקטנה, השובבה והמתריסה (לעומת האחות הגדולה, "המושלמת"), הילדה החברותית והחצופה, המחוזרת על ידי הבנים – היא נקטפת מעולמה הבינאישי העשיר בבת אחת ונאלצת להסתגל לעולם בינאישי שונה, בו היא מתחככת מקרוב מאד ובתנאים צפופים עם מי, שהיו זרים רק רגע לפני.

כוחם של החיים, כפי שבא לידי ביטוי בכתיבתה, מדהים בעוצמתו. לצד החרדות, הניזונות ממציאות מאימת של מלחמה, של רדיפה ושל הידיעה, שברגע אחד יכולים להסתיים באכזריות החלומות, התקווה והתוכניות לימים שאחרי המלחמה – "אנה בשלה". היא חווה רעב לעתים. היא עוזרת כמיטב יכולתה בעבודות השונות. עסוקה בלימודיה. שומרת על האפשריים מבין תחביביה ("אלבום כוכבי הקולנוע", למשל), אבל הדגש בכתיבתה הוא על עולמה הפנימי. היא חווה את עצמיותה המבולבלת לעתים – באופן בהיר ומעמיק, בכנות וביכולת אינטרוספקטיבית מפתיעה ביחס לגילה הצעיר. עבור אנה מהווה "קיטי" את החלק הטוב והאמיתי שלה. באמצעות כתיבתה היא בוחנת את מיניותה המתפתחת, את רגשותיה כלפי בני משפחתה, את ההתאהבות בפטר (ואת ההבנה, שהיא החזקה והיוזמת בין שניהם). היא עוסקת ברגשות הקשים ביותר שלה: בבדידותה, בכמיהתה אל אם קרה, מרוחקת מבחינתה ומאכזבת, בהשוואות מעוררות הקנאה לאחותה, באידיאליזם שלה ובחלומותיה לעתיד.

ללא כחל ושרק היא מציגה את מצבי הרוח המתנדנדים שלה, את החרדות שלה ואת חולשותיה הרגשיות, אבל גם את האמונה בעצמה, במיטיבות שלה. אנה סוקרת בעין חדה (ובהומור משובח) גם את דיירי המחבוא. לעתים היא "תופסת צד". קל לזהות מי מבין הדיירים חביב עליה פחות.

החומרים, שמספקת אנה בכתיבתה, מעידים על עולם פנימי עשיר ועל תהליך התבגרות מואץ, רווי קונפליקטים, מאבקים פנימיים ותובנות מפתיעות לגילה. האם המלחמה והתנאים בדירת המסתור האצו את התהליך? האם הקווים, שעל פיהם התגבשה אישיותה, אחראים להאצה? אינני מתימרת לתת תשובה לשאלות הללו. אני מעדיפה לפנות מעט מקום לדבריה של אנה עצמה סביב הקשר והדמות, שמעסיקה אותה בתוכה יותר מכל הדמויות האחרות: אמה, אדית פרנק. וכך כותבת אנה בגיל 14 וארבעה חודשים (עמוד 87):
"אני לא שופטת את האופי של אמא, כי אני לא אמורה לשפוט אותו, אני בוחנת אותה רק בתור אם. ובעיני, היא לא אמא. אני נאלצת להיות אמא של עצמי".
"…שוב ושוב אני מחליטה להתעלם מהדוגמאות השליליות שאמא נותנת, אני רוצה לראות רק את הצדדים הטובים שבה ולחפש בתוך עצמי את מה שאני לא מוצאת אצלה…. האם האדם יכול לספק באמת את כל צורכי הילדים שלו?". 

"המתבגרת הקלאסית" מופיעה בהמשך:
"ההתייחסות אלי ממש לא מאוזנת. יום אחד אנה כ"כ נבונה ומותר לה לדעת הכל, ולמחרת אומרים שאנה בסך הכל ילדונת קטנה ומטופשת שלא יודעת כלום ונדמה לה שהיא למדה מהספרים את כל מה שיש לדעת! אני כבר לא התינוקת ובת הזקונים שמותר לצחוק על כל המעשים שלה. יש לי אידיאלים, דעות ותוכניות משלי, גם אם אני עדיין לא מסוגלת להביע אותם במלים"…
"…לכן אני תמיד חוזרת בסופו של דבר ליומן שלי, שהוא נקודת ההתחלה והסוף שלי, כי קיטי תמיד סבלנית… אל תשפטי אותי. ראי בי אדם שגם הלב שלו עולה לפעמים על גדותיו".

סיום:

ניסיתי לעורר סקרנות לפגוש ספר, שמאפשר הצצה אל ההסטוריה באופן האישי ביותר הקיים – באמצעות כתיבה כנה, שנועדה לעין הכותבת בלבד (גם אם חשבה לפעמים לכתוב ספר על החיים בדירת המסתור תוך התבססות על היומן הזה). היומן הגרפי חושף את העושר ואת המשחקיות, המרחיבים את נפש האחר, כשהאומנות נוגעת ב"חיים האמיתיים", ניזונה מהם ויוצרת אותם כמו מחדש.
אנה פרנק היא דוגמה יחידה, מוכרת וידועה (מבין מליוני נספים ונרצחים) – לתהייה, מי ומה הייתה יכולה להיות, ואיך אולי הייתה יכולה להעשיר גם את חיי האחרים, לולא סיומם הטרגי של חייה בתקופה אפלה.
יותר מכל דבר אחר ומעבר לכל נגיעה הסטורית או קונטקסט כזה או אחר של זמן ושל מקום – יומנה של אנה פרנק הוא קול צלול ובהיר, המאפשר מפגש קרוב ומרתק עם המורכבות של גיל ההתבגרות.

אנה פרנק – היומן הגרפי/ארי פולמן ודוד פולנסקי: מומלץ בחום!!!!

כתבה: רבקה חוברס, פסיכולוגית קלינית מדריכה וחברת ט.נ.א

נשלח ב מאמרים