ריקוד החיים והמוות

מאת ענת וייס-דורון ודורית הורוביץ (פסיכותרפיסטיות, מטפלות זוגיות ומשפחתיות)

 

  • המאמר נכתב עבור תכניית המחזה "אישור לחיים", פרי עטו של המחזאי רון אלישע. מדי  שנה נפגשות בחדר אחד במשרדי הקונסוליה הגרמנית, שלוש נשים: קלרה רייך ששרדה את השואה, בתה הילדה והיידי רומל הפקידה המטפלת בהן. קלרה הציניקנית והקשוחה נדרשת לספק "אישור חיים", כדי לקבל את קצבת השילומים שהיא זכאית לה מממשלת גרמניה, היידי הפקידה מנסה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר ואילו הילדה הרגישה והשברירית, מנסה לגשר בין השתיים וסופגת מטחי עלבונות. המאמר נוגע בפסיכולוגיה המניעה את הדמויות, תוך התייחסות להיבטים הרחבים של השפעות השואה על החברה הישראלית והגרמנית של ימינו.

 

המחזה "אישור לחיים" מספק ברגישות ובלא מעט הומור, הצצה בהירה ויקרת-ערך אל הדינמיקה המשפחתית האופיינית לבני הדור הראשון והשני לשואה (קורבנות ומרצחים גם יחד), ובד בבד אל יחסי אימהות ובנות באשר הן. "תחסכי ממני את הפסיכולוגיה", מבקשת קלרה בתמונה השלישית של המחזה, ובכל זאת קשה שלא לתת את הדעת למספר היבטים ואבחנות, העולים מן המחזה ומן ההצגה שבעקבותיו:

שלוש הדמויות שלפנינו והיחסים ביניהן מתקיימים תוך דיאלקטיקה מתמדת  בין החיים והמוות, דיאלקטיקה שהינה אבן יסוד בחיים האנושיים.

קלרה, ששרדה את זוועות השואה, בוחרת בחיים, אך נאחזת במתים מבלי יכולת להרפות. עולמה הרגשי נעול בכמוסה של זעם, מרירות, שנאה ונקמה. היא תקועה במקום נפשי שאין בו תנועה, אזור של מוות רגשי. לפנינו אישה מורכבת ומשכילה, אולם כזו שאיבדה את היכולת לתת אמון בבני אדם. הגם שהיא מכחישה זאת, היא ספוגה ברגשות אשמה כבדים על עצם הישרדותה –("רגשות אשם? לי אין על מה להתנצל") – תופעה מוכרת המכונה בספרות המקצועית "אשמת הניצול". קלרה יצרה סביבה במרוצת השנים מעטה נוקשה, המאופיין בציניות נשכנית והומור עוקצני, שתפקידו להגן עליה מפני פגיעותה המאיימת (הומור מתפקד כאמצעי הגנה בריא של הנפש, המאפשר התמודדות עם קשיים ועומסים רגשיים). לאחר הטראומה המתמשכת שעברה במלחמה, היא מאופיינת באקטיביזם הישרדותי – מהגרת, עובדת בניקיון בתים, מתחתנת, יולדת, בונה עסק משלה ונמצאת במאבק קיומי מתמיד. על פי תפיסתה, כל זה נעשה אך ורק למענה של הילדה, בתה.

עם זאת, הילדה עצמה חשה בלתי נראית אצל אמה. היא נאבקת משחר ינקותה על מקומה בלבה של קלרה ומייחלת למצוא שם קרבה ואינטימיות, הזנה חיונית לקיומה הנפשי. מאמציה כושלים פעם אחר פעם, מאחר ואמה נותרה מחוברת כל חייה לבתה התינוקת שנרצחה באכזריות ע"י הנאצים, ומתקשה כעת לפנות מקום לבתה החיה. באופן פרדוקסלי, הבת המתה חיה בנפשה של האם הרבה יותר מבתה החיה וקיימת. לפיכך, אין זה פלא שהילדה מבקשת את נפשה למות. מימושה של משאלת מוות זו, יאפשר לה לזכות במעמד זהה לזה של אחותה. עבור קלרה, הצורך הקיומי של הילדה בקשר רגשי, מסכן אותה עצמה. מניסיונה המר, התקשרות רגשית היא דבר מסוכן, העלול לגרור אובדן נוסף שלא ניתן יהיה לשאתו.

ככלל, קשר אם-בת הוא מטבעו חזק ומורכב, אשר בהתפתחות בריאה מתחיל בסימביוזה בינקות ואמור להגיע למצב של יכולת ב "נפרדות" ויצירת "אינדיבידואציה" בבגרות. לא כך אצל השתיים שלפנינו: קלרה נמצאת במצב של אבל כרוני מתמשך שהפך למלנכוליה, היא מזדהה עם בעלה ובתה המתים, ובשל כך לא מצליחה להתיק את אנרגית החיים שלה וליצור קשר מלא עם זולתה ("ניתקת את עצמך מהעולם", מטיחה הבת באם, וזו משיבה: "זה הרבה יותר בטוח ככה"). הקשר בין קלרה והילדה מתאפיין ברגשות עזים של מחויבות הדדית, דאגה, פגיעות, דחייה ואשמה. שתיהן "מעורבבות" זו בזו באופן שמקשה עליהן להתפתח לשתי ישויות אינדיבידואליות נפרדות ועצמאיות, החיות את חייהן באופן מלא (הגם שהן שבות ומצהירות כי "נמאס לי לשמוע את הקיטורים שלך" ו -"את רוצה ללכת? תלכי, אני לא צריכה קהל"….).

בספרה "נושאי החותם", מתארת דינה ורדי את תפקידם של בני הדור השני לשואה כ"נרות זיכרון" שנולדו בכדי לאחות את טראומת הקטיעה של הוריהם השורדים, וליצור המשך לעתיד. הילדה מהווה נר זיכרון שכזה לאחותה הבכורה, ואף נושאת את שמה. היא נועדה למלא את הריק בנפשה השבורה של אמה, תפקיד שלא בחרה בו ושכישלונה בו מובטח, שכן היא לעולם לא תוכל למחות את זכר הטראומה מנפשה של אמה.

אל תוך המערכת "הזוגית" האמביוולנטית והצפופה של קלרה והילדה, נכנסת צלע שלישית – היידי, שגם היא לכודה בסיפור משפחתי, אשר חיים, מוות, שקרים ואשמה משמשים בו בערבוביה.

מערכת היחסים בין השלוש מתחילה אמנם ברמה הפורמאלית-בירוקרטית, אך עד מהרה היא נטענת רגשית ומתאפיינת בתבנית של יחסי קורבן-תוקפן.  היידי נתפסת בעיני קלרה כנציגת העם הגרמני, נציגת הרוע, והמפגש ביניהן מאפשר לדרמה המתחוללת בעולמה הפנימי, לקבל מופע מציאותי רווי ציניות ותוקפנות ("היא גרמניה! למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה?"). קלרה מעולם לא עברה תהליך עיבוד של הטראומה שחוותה, וההצלפות המילוליות שלה מנכיחות את העבר בהווה. זהו מעגל אין סופי של "שחזור בפעולה".

הקשר שנרקם בין הילדה להיידי מאיים על קלרה, הרואה בו בגידה ("את לא יכולה להתחבר לשונאים שלנו… את רוצה להרוג אותי, זה מה שאת רוצה").

עם זאת, וחרף התנגדותה הנחרצת, מוצאות הילדה והיידי, שתי בנות הדור השני למלחמה, שפה משותפת. מסתבר ששתיהן חוו במהלך חייהן חוויות דומות (דיכאון, ניסיונות אובדניים, בדידות) והן מבינות זו ללבה של זו. החיבור הרגשי ביניהן מאפשר גם תחילתו של מרווח ביחסים בין קלרה ובתה ואת היציאה מתוך הקיפאון שאפיין אותם עד כה. במסגרת המשולש החדש שנוצר, מנסה הילדה להגן על היידי מפני הסוד השמור אצל אמה, בעוד היידי, מצידה, מנסה להנגיש ולתווך לקלרה את סבלה של הילדה ("אני חושבת שהילדה סובלת מאד ממורשת השואה"). מדמות סטריאוטיפית של בת העם הגרמני,  הופכת היידי לדמות אנושית עם סיפור אישי כואב משלה, הנפרש לאטו.

מאקורד הסיום של המחזה, עולה כי היכולת ליצור שינוי ולהתפייס, נופלת בחלקם של בני הדור השני. הילדה והיידי הן שזוכות מידי המחזאי, לאחר עיבוד נכון של משקעי העבר, במתנה המיוחלת של חיים רגשיים מלאים יותר ומקבלות "אישור לחיים".

נשלח ב מאמרים